עוד יום הזוי וקשה ברכבת החיים |
|
שוב פעם נסעתי לשם היום. היה קשה. ניסיתי להתרכז, להגיד לעצמי שהכל זמני, שהכל יסתדר. אבל על מי אני עובד? שום דבר לא מסתדר. אין לי במה להאחז, איך לצאת מן ההריסות. יש מעט מאוד אנשים שיודעים מה עובר עליי בחודשיים האחרונים. לא יכול לספר לאחרים...מכל מיני סיבות. לא מרגיש שמתייחסים אליי כמו לבן אדם לאחרונה. לא מרגיש שאני בן אדם. לא מרגיש שאני חי. גם לא רוצה לחיות. סתם...מתקיים. מנסה להבין איך הגעתי לאן שהגעתי - לא מצליח. מנסה לא לחשוב על כל החרא שקורה - יש בעיה אחת...חרא צף. היום הייתה לי שעה של שמחה מהולה בכאב וגעגועים. ניסיתי לא להראות שקשה לי, שכואב לי, שבא לי למות. לא בטוח שהצלחתי. אומרים שהזמן מרפא הכל. כנראה יש מקרים שבהם המרשם הנכון זה מוות ולא זמן. כשנסעתי חזרה מהמקום ההוא, נזכרתי ברגעים טובים שהיו בעבר...היו כל כך הרבה מהם. אני עדיין מקווה שלא הכל אבוד, אבל כנראה שאני חי באשליה. בכל מקרה, תוך כדי שהזכרונות רצים לי מול העיניים כמו סרט דוקומנטרי, פספסתי את התחנה שלי, יותר נכון פספסתי את כל התחנות, ובתחנה הסופית הבנתי שכמו החיים, הרכבת הביאה אותי לאיפה שלא רציתי או תכננתי להיות. ואז התחלתי לבדוק איך אני חוזר הביתה בתקווה שגם החיים יחזרו למסלולם... |
|
|
|
|