כשאתה נמצא בסוואנה רגשית, אין יותר מדי הבדל בין יום ללילה. וכך היה המצב אצל עבדכם הנאמן לאחר שהכיר בת אולפנה בצ'ט. הכל התמזג לתוך מקשה אחת של זמן, שהחלוקה הסבירה היחידה שהייתה שם זה לפני שיחת טלפון ואחרי שיחת טלפון עם בת האולפנה. תוך כדי השיחות הזמן עצר, נוצר מימד אחר, רק בשבילנו, ושום דבר אחר לא היה קיים. יום אחד, היא סיפרה לי שבקרוב היא עוברת לניו יורק ע"מ לסיים את הלימודים במכללה שבה למדה. שאלתי בתמימות אם היא רוצה להפגש איתי בניו יורק כשאהיה בדרכי חזרה לישראל, ונענתי בחיוב. נייס. ימים המשיכו לזרום, שיחות הטלפון המשיכו לצבור תאוצה, מועד הפגישה שלי עם בת האולפנה הלך והתקרב. היה רק דבר אחד שהפריע בדרך. לפני שההכרות שלנו התהדקה, בת האולפנה קנתה כרטיס טיסה לישראל לשבועיים ע"מ לפגוש את "אהוב ליבה" שהכירה כשלמדה באולפנה בארץ. לא היה יותר מדי מה לעשות לגבי זה, במיוחד שכל הזמן שדיברנו תמכתי בה כשאמרה שהיא רוצה לפגוש אותו שוב, אפילו אם זה פעם אחרונה, כדי לסגור מעגל. זרמתי בידיעה שהמעגל יכול להפתח שוב. איזו עוד ברירה הייתה לי. במהלך החודש האחרון לפני הפגישה שלנו הדברים קצת השתנו. בת האולפנה שלי הודיעה לי רשמית שהיא לא הולכת לפגוש את הזכר שהכירה בארץ, אבל בכל זאת רוצה לטוס לבקר חברות. 1-0. אחר כך היא שאלה אם אוכל להשאר קצת יותר בניו יורק. 2-0. בדקתי את הלו"ז שלי שהיה ריק מתוכן, ראיתי שאין לי משהו יותר טוב לעשות, ועניתי בחיוב. אמרתי לה שיהיה לי קצת קשה לממן מלון לשבועיים, אז כנראה שאזרוק את עצמי אצל קרובים-רחוקים באיזור אחר של ניו יורק במרחק 40 דקות נסיעה בערך ברכבת תחתית. אבל בת האולפנה שלי לא הייתה בת אולפנה סטנדרטית בכלל. היא אמרה שאני יכול להיות בשבועיים האלה אצלה אם ארצה. 3-0! התקשרתי לאל על לדחות שוב את הטיסה שלי. ומאז הזמן התחיל לזחול לעבר המפגש המיוחל. היא טסה לישראל. קבענו להפגש בשדה התעופה JFK כאשר היא נוחתת חזרה בניו יורק. ואני התחלתי בהכנות האחרונות לקראת החזרה שלי הבייתה עם תחנה בת שבועיים בניו יורק, אצל בת האולפנה. עשרה ימים לפני הנסיעה שלי לניו יורק, נסענו הוריי, אחי ואני לטיול בניו מקסיקו. הטיול היה מעניין. מקום חדש, נופים מדהימים, טבע, חיות חדשות, בלילות במקום לישון, אני מדבר עם בת האולפנה שלי בטלפון, בימים שורף את הכבישים האין סופיים של מדבריות ניו מקסיקו עם הפורד השכורה - תענוג. חזרנו מנוי מקסיקו בטיסת לילה שלושה ימים לפני הנסיעה המתוכננת שלי לניו יורק. קבעתי עם איזה רחוק משפחה בברוקלין שאזרוק את עצמי אצלם בלילה שבין היום שבו אגיע לניו יורק לבין הבוקר שבו אלך לפגוש את בת האולפנה בשדה התעופה. כל הסיפור נשמר באפלה ואף אחד חוץ ממני וממנה לא ידע מה באמת קורה, איפה אני הולך להיות, ומה אני הולך לעשות בניו יורק במשך שבועיים. אבל במשפחה שלי כבר למדו לא לשאול, במיוחד אחרי התפקיד שלי בצבא. אחרי שאספתי את המשכורת האחרונה מהעבודה, נשארו לי יומיים להתארגן - יותר מדי זמן. אז ביליתי כמעט יום שלם בסימון נקודות ציון שאליהן אלך עם בת האולפנה במהלך השבועיים בניו יורק. בערב שלפני הנסיעה שלי, ההורים שלי ארגנו לי ארוחת פרידה והזמינו כמה קרובי משפחה וחברים (הסעודה האחרונה?). לא היה לי כ"כ איכפת. מנטלית כבר לא הייתי שם. בסוף הערב, ניגשו אליי זוג חברים של המשפחה ע"מ לאחל לי הצלחה, ואמרו: "נראה שאתה מתקיים כרגע במימד שונה לגמרי", עניתי שזה אכן נכון והמשכתי לחשוב על בת האולפנה ועל ההרפתקאות שמצפות לנו בניו יורק.
יום למחרת, בערך 30 שעות לפני הנחיתה המתוכננת של בת האולפנה בJFK, זרקתי את התיקים שלי לתא המטען, חיבקתי ונישקתי לשלום את כולם, והתחלתי בנסיעה לניו יורק במונית שאירגנו לי ההורים שלי עם נהג שהיה מהגר בלתי חוקי מפקיסטן. בזמן שתוך כדי הנסיעה, הבחור מלמל ברקע ספק לעצמו ספק אליי על ההיסטוריה המפוארת של פקיסטאן, אני הייתי שקוע במחשבות על איך שלפני קצת יותר משלושה חודשים נסעתי ברכבת בכיוון השני, בדרך לבית הוריי, על איך שלא באמת רציתי לבוא לארה"ב באותו זמן, על איך שרציתי לחזור לצבא, איך התגעגעתי לשדה הקרב, ללילות חסרות שינה בכפרים, על איך שחשבתי כל הזמן הזה שלא ייצא שום דבר טוב מזה שעזבתי את הצבא ומה"טיול" הזה לארה"ב. ואז המחשבות התחלפו באיך שהכרתי את בת האולפנה שלי בצ'ט, על מה שצמח מזה, ועל זה שאני בדרכי לפגוש אותה בקרוב.
בסופו של דבר הגענו לברוקלין. ירד גשם והיה קר. לקחתי את הציוד שלי, שחררתי את הנהג, ועליתי למרפסת הקדמית של הבית שבו הייתי אמור להעביר את הלילה. המחפתח, שהיו אמורים להשאיר לי, לא היה במקום. התקשרתי לבעלי הבית והבנתי שהם אמורים לחזור הבייתה בעוד כשעתיים - בדיוק מספיק זמן שארטב לגמרי בגשם. מצאתי בערך מטר מרובע על המרפסת הקדמית שלא היה רטוב מהגשם עדיין, ואחרי שמיקמתי את הציוד שלי שיינזק כמה שפחות מהמים, התקשרתי לבת האולפנה ע"מ לספר לה על החוויה שלי ולאחל לה טיסה נעימה למקרה שלא נדבר שוב לפני הטיסה שלה. בסופו של דבר הזוג המאושר הגיע. ביטלתי את כל התכניות שלי לאותו ערב, עשיתי מקלחת חמה וארוכה, אכלתי סעודת שחיתות עם בעלי הבית והלכתי לישון ולצבור כוחות ליום שלמחרת.
בבוקר למחרת התעוררתי לאור קרני השמש שחדרו מהחלון. הגשם הפסיק. עשיתי מקלחת מהירה, נישנשתי ארוחת בוקר קטנה, הודתי על האירוח החם, לקחתי את הציוד שלי, והתחלתי את החלק האחרון במסע שלי לפגוש את בת האולפנה. ידעתי את הדרך לתחנת הרכבת התחתית מהפעמים הקודמות שביקרתי שם - אותה עיר, זבל חדש. 35 דקות נסיעה ברכבת התחתית לשדה התעופה JFK נראו כמו נצח. בסופו של דבר הרכבת עצרה בתחנה שלי שעתיים לפני שהמטוס של בת האולפנה אמור לנחות - כמעט מספיק זמן בשביל לקנות זר פרחים.
המטוס נחת. בערך ארבעים דקות אחרי זה בת האולפנה ואני נפגשנו בטרמינל 4, בשדה התעופה JFK. היא חייכה אליי. הוׂ, החיוך של בנות אולפנה! יכלית לראות שהיא עייפה, אבל שמחה. הרבה יותר יפה מבתמונות, גם אחרי 12 שעות טיסה. והמבט...הו, המבט של בנות אולפנה. התחבקנו. היא אכן אמיתית, חשבתי לעצמי, כאילו שעד אותו הרגע לא הייתי בטוח בזה. לקחנו מונית לדירה שהיא שכרה עם שותפה בשכונה מוזנחת בניו יורק. במהלך הנסיעה, היא נשענה עליי, חיבקתי אותה, סיפרנו אחד לשנייה את ההרפתקאות שעברנו ביממה האחרונה, התקרבנו אחד לשניה יותר ויותר, עד שהשפתיים שלנו נפגשו, הפסקנו לספר סיפורים, והתחיל סיפור אהבה חדש בנשיקה הראשונה שלנו במונית הצהובה.
יום למחרת, בערך 30 שעות לפני הנחיתה המתוכננת של בת האולפנה בJFK, זרקתי את התיקים שלי לתא המטען, חיבקתי ונישקתי לשלום את כולם, והתחלתי בנסיעה לניו יורק במונית שאירגנו לי ההורים שלי עם נהג שהיה מהגר בלתי חוקי מפקיסטן. בזמן שתוך כדי הנסיעה, הבחור מלמל ברקע ספק לעצמו ספק אליי על ההיסטוריה המפוארת של פקיסטאן, אני הייתי שקוע במחשבות על איך שלפני קצת יותר משלושה חודשים נסעתי ברכבת בכיוון השני, בדרך לבית הוריי, על איך שלא באמת רציתי לבוא לארה"ב באותו זמן, על איך שרציתי לחזור לצבא, איך התגעגעתי לשדה הקרב, ללילות חסרות שינה בכפרים, על איך שחשבתי כל הזמן הזה שלא ייצא שום דבר טוב מזה שעזבתי את הצבא ומה"טיול" הזה לארה"ב. ואז המחשבות התחלפו באיך שהכרתי את בת האולפנה שלי בצ'ט, על מה שצמח מזה, ועל זה שאני בדרכי לפגוש אותה בקרוב.
בסופו של דבר הגענו לברוקלין. ירד גשם והיה קר. לקחתי את הציוד שלי, שחררתי את הנהג, ועליתי למרפסת הקדמית של הבית שבו הייתי אמור להעביר את הלילה. המחפתח, שהיו אמורים להשאיר לי, לא היה במקום. התקשרתי לבעלי הבית והבנתי שהם אמורים לחזור הבייתה בעוד כשעתיים - בדיוק מספיק זמן שארטב לגמרי בגשם. מצאתי בערך מטר מרובע על המרפסת הקדמית שלא היה רטוב מהגשם עדיין, ואחרי שמיקמתי את הציוד שלי שיינזק כמה שפחות מהמים, התקשרתי לבת האולפנה ע"מ לספר לה על החוויה שלי ולאחל לה טיסה נעימה למקרה שלא נדבר שוב לפני הטיסה שלה. בסופו של דבר הזוג המאושר הגיע. ביטלתי את כל התכניות שלי לאותו ערב, עשיתי מקלחת חמה וארוכה, אכלתי סעודת שחיתות עם בעלי הבית והלכתי לישון ולצבור כוחות ליום שלמחרת.
בבוקר למחרת התעוררתי לאור קרני השמש שחדרו מהחלון. הגשם הפסיק. עשיתי מקלחת מהירה, נישנשתי ארוחת בוקר קטנה, הודתי על האירוח החם, לקחתי את הציוד שלי, והתחלתי את החלק האחרון במסע שלי לפגוש את בת האולפנה. ידעתי את הדרך לתחנת הרכבת התחתית מהפעמים הקודמות שביקרתי שם - אותה עיר, זבל חדש. 35 דקות נסיעה ברכבת התחתית לשדה התעופה JFK נראו כמו נצח. בסופו של דבר הרכבת עצרה בתחנה שלי שעתיים לפני שהמטוס של בת האולפנה אמור לנחות - כמעט מספיק זמן בשביל לקנות זר פרחים.
המטוס נחת. בערך ארבעים דקות אחרי זה בת האולפנה ואני נפגשנו בטרמינל 4, בשדה התעופה JFK. היא חייכה אליי. הוׂ, החיוך של בנות אולפנה! יכלית לראות שהיא עייפה, אבל שמחה. הרבה יותר יפה מבתמונות, גם אחרי 12 שעות טיסה. והמבט...הו, המבט של בנות אולפנה. התחבקנו. היא אכן אמיתית, חשבתי לעצמי, כאילו שעד אותו הרגע לא הייתי בטוח בזה. לקחנו מונית לדירה שהיא שכרה עם שותפה בשכונה מוזנחת בניו יורק. במהלך הנסיעה, היא נשענה עליי, חיבקתי אותה, סיפרנו אחד לשנייה את ההרפתקאות שעברנו ביממה האחרונה, התקרבנו אחד לשניה יותר ויותר, עד שהשפתיים שלנו נפגשו, הפסקנו לספר סיפורים, והתחיל סיפור אהבה חדש בנשיקה הראשונה שלנו במונית הצהובה.
;){kind=link}