שקט בעליית הגג. כל מה שאפשר לשמוע זה בועות של נרגילה וקולות התוכי שמצייץ בבית. בחוץ יש מזג אוויר טוב לטיול בעקבות מוזה...מעונן, קצת טפטוף, העננים יוצרים צורות מוזרות ויחד עם כל האנרגיות שעפות באוויר המחשמל, נראה שהיקום מנסה לתקשר איתנו להעביר איזה שהוא מסר דחוף. אולי יותר מאוחר, כשאמצא את הגלימה שלי ואצא לצוד מוזה, אבדוק מה היקום רוצה. אף פעם לא חשבתי שתהיה לי עליית גג. תמיד חלמתי על בית כזה...והנה אני יושב פה למעלה, נהנה מהנוף היפה, מוקף בפחיות בירה ריקות, גחלים, חומר לנרגילה ומלא עשן וכותב זיכרונות מלפני קצת יותר מעשור...
כשאתה מגיע מבית שבו כל הזמן אומרים לך שאתה אפס ושאף פעם לא ייצא ממך שום דבר, הביטחון העצמי שלך מאוד נמוך. אתה מרגיש שאתה נמצא בור שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו. אף פעם לא הבנתי את שיטת החינוך הרקובה הזאת, למרות שחוויתי אותה על עצמי. נער לא אמור לבוא הביתה ולשמוע הרצאות על כמה שהוא אפס, איך כל האחרים יותר טובים ממנו, ומה הוא צריך לעשות כדי להיות בן אדם "נורמלי". זה פשוט לא נכון. לא עושים דברים כאלה. וזה לא שהיה בי משהו "פגום", אלא פשוט נראה שהצדק וההגיון יצאו לחופשה זוגית ארוכת טווח כשגדלתי ושכחו לחזור. בכל פעם שניסיתי להבין למה הם מתייחסים אליי ככה בזמן שאחי הקטן מקבל יחס של בן אדם, קיבלתי תשבות כמו "אויי מסכן...מעליבים אותו" או משהו כזה, אז פשוט הפסקתי לנסות. בקיצור עוד תיק שברווחה לעולם לא יידעו עליו. ה"מוטיבציה" שהחדירו בי בבית מאוד הקשתה עליי בבית הספר. הייתי תלמיד טוב. לא השקעתי יותר מדי בלימודים, ובכל זאת הציונים שלי היו מעל הממוצע הכיתתי. אבל היה לי מאוד קשה מבחינה החברתית. היו לי חברים אבל תמיד חשבתי שהם שופטים אותי. כשאין בטחון עצמי, קשה מאוד להתחבר עם אנשים או בכלל להיות עצמך. אם זה מה שאומרים עליי בבית, מה יגידו אנשים שאני לא מכיר? ושם בדיוק הייתה טמונה הטעות שלי...לא חשבתי על משהו כ"כ פשוט - אף אחד לא יודע מה קורה אצלי בבית ומה חושבים עליי שם. בחוץ אני יכול להיות עצמי באין מפריע. כמובן שהמחשבה הזאת עברה לי בראש רק בשלב מאוחר יותר, ובינתיים המשכתי לחיות עם מה שיש. ואז פגשתי אותה... היא הייתה יפה, נחמדה, חכמה. מה אפס כמוני יכול לחפש אצלה. ובכל זאת החלטתי לנסות. אבל מה אומרים למישהי שאתה לומד איתה באותה כיתה כבר כמה שנים והיא אף פעם לא הסתכלה עלייך... אף פעם חוץ מבמשחקי כדורגל...בטח! איך לא חשבתי על זה קודם! אני שוער של נבחרת בית הספר (כבר סיפרתי על זה בפוסט הקודם) והיא תמיד רואה את המשחקים שלנו...אולי אצליח להתחיל איתה אחרי אחד המשחקים וייצא מזה משהו! לא יצא מזה כלום. לא אחרי משחק וגם לא בשום ניסיון אחר. היינו מדברים, יושבים ביחד בחלק מהשיעורים, אבל אף פעם לא יצא מזה כלום. התחלתי ברצינות לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. שנאתי את עצמי. שנאתי את העולם. שנאתי את כל מי שחושב שאני כלום. הבטחון העצמי שלי נפל עוד יותר והפעם זה השפיע גם על הביצועים שלי בשער. עד שפעם אחת אפילו לא טרחתי להגיע למשחק. ואז יום אחד היא התיישבה לידי ושאלה למה לא שיחקתי אתמול. "אם היית משחק אולי לא הייתם מפסידים", היא אמרה. המשפט הזה הדהד בראש שלי לכמה שניות בהקשר של "אני טוב במשהו...". ומי אומר לי את זה? מישהי שאני דלוק עליה! הבטחתי לה שאשחק במשחק הבא. דיברנו על עוד כמה דברים ואז שאלתי אותה "תגידי...את רוצה להיות חברה שלי?". היא אמרה "לא". מתברר שהיא הייתה מאוהבת במישהו אחר בכיתה. מישהו שלא שם עליה בכלל...וגם לא על אף אחת אחרת (פשוט באותו זמן אף אחד עדיין לא חשד שהוא הומו בתחילת דרכו...). באותו ערב חשבתי על האירועים שקרו בשבועות האחרונים. ניסיתי להבין מה באמת לא בסדר איתי. ואז, כשחיברתי את כל הפזל, הבנתי, שהסיבה שהיא לא רצה לצאת איתי, היא לא כי בבית שלי היו בטוחים שאני אפס ושלא ייצא ממני שום דבר, אלא בגלל סיבות אישיות שלה, וכל הזמן הזה אני לא הבנתי את זה בגלל החוסר הבטחון העצמי שלי. בהתחלה מאוד התעצבנתי. למה דווקא אני נדפקתי ככה!? רציתי לשבור דברים, לצעוק, לבכות...אבל אז חשבתי על משהו יותר פרודוקטיבי. אותם אלה שאומרים לי כל הזמן שאף פעם לא ייצא ממני שום דבר, המשפחה שלי, הם בכלל לא מכירים אותי. הם לא מתעניינים בכלל במה שקורה אצלי בחיים. אני אפילו לא בטוח שהם הקשיבו לי כשחזרתי הביתה שמח לפני שנה וקצת וסיפרתי להם שהציעו לי להיות שוער הנבחרת של בית הספר ושהסכמתי...טוב נו...הם היו עסוקים מדי בלצעוק כמה אני אפס אחרי שקיבלתי 80 ולא 100 באיזה שהוא מקצוע שאף פעם לא יעזור לי בחיים. מאותו רגע החלטתי שאני לא אתן לאף אחד להרוס לי את החיים ולמחוק את הזהות שלי. מה עוד נשאר לי לסבול....פחות משנה ועוד ארבע שנים של תיכון? בצבא בטוח לא אגור בבית ואולי אצליח לעזוב אפילו לפני. מאותו יום התחלתי להשתנות. התהליך לקח הרבה זמן...לאט לאט הפסקתי להתבייש מעצמי, היה לי יותר קל להתחבר לאנשים, להביע את עצמי, להתחיל עם בחורות. זה היה תהליך ארוך של הגדרה ובנייה עצמית שהתחיל בתשובה שקיבלתי לאותה הצעת חברות. תחילת דרכו של שר האנרכיה...
כמו שהבטחתי לה, חזרתי לשחק. היא הייתה שם כשעמדתי בשער, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. הבנתי שהיא לא בשבילי ושיהיו עוד כמוה עם הזמן. היא נופפה אליי עם היד אחרי שכמעט ספגתי שער, אבל הצלחתי להדוף את הכדור. נופפתי לה בחזרה והמשכתי בכל כוחי להציל את הקבוצה שלי מלספוג שערים בדרך לאליפות מחוז בשנה האחרונה שלי בבית הספר.
שקט בעליית הגג. כל מה שאפשר לשמוע זה בועות של נרגילה וקולות התוכי שמצייץ בבית. בחוץ יש מזג אוויר טוב לטיול בעקבות מוזה...מעונן, קצת טפטוף, העננים יוצרים צורות מוזרות ויחד עם כל האנרגיות שעפות באוויר המחשמל, נראה שהיקום מנסה לתקשר איתנו להעביר איזה שהוא מסר דחוף. אולי יותר מאוחר, כשאמצא את הגלימה שלי ואצא לצוד מוזה, אבדוק מה היקום רוצה. אף פעם לא חשבתי שתהיה לי עליית גג. תמיד חלמתי על בית כזה...והנה אני יושב פה למעלה, נהנה מהנוף היפה, מוקף בפחיות בירה ריקות, גחלים, חומר לנרגילה ומלא עשן וכותב זיכרונות מלפני קצת יותר מעשור...
כשאתה מגיע מבית שבו כל הזמן אומרים לך שאתה אפס ושאף פעם לא ייצא ממך שום דבר, הביטחון העצמי שלך מאוד נמוך. אתה מרגיש שאתה נמצא בור שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו. אף פעם לא הבנתי את שיטת החינוך הרקובה הזאת, למרות שחוויתי אותה על עצמי. נער לא אמור לבוא הביתה ולשמוע הרצאות על כמה שהוא אפס, איך כל האחרים יותר טובים ממנו, ומה הוא צריך לעשות כדי להיות בן אדם "נורמלי". זה פשוט לא נכון. לא עושים דברים כאלה. וזה לא שהיה בי משהו "פגום", אלא פשוט נראה שהצדק וההגיון יצאו לחופשה זוגית ארוכת טווח כשגדלתי ושכחו לחזור. בכל פעם שניסיתי להבין למה הם מתייחסים אליי ככה בזמן שאחי הקטן מקבל יחס של בן אדם, קיבלתי תשבות כמו "אויי מסכן...מעליבים אותו" או משהו כזה, אז פשוט הפסקתי לנסות. בקיצור עוד תיק שברווחה לעולם לא יידעו עליו. ה"מוטיבציה" שהחדירו בי בבית מאוד הקשתה עליי בבית הספר. הייתי תלמיד טוב. לא השקעתי יותר מדי בלימודים, ובכל זאת הציונים שלי היו מעל הממוצע הכיתתי. אבל היה לי מאוד קשה מבחינה החברתית. היו לי חברים אבל תמיד חשבתי שהם שופטים אותי. כשאין בטחון עצמי, קשה מאוד להתחבר עם אנשים או בכלל להיות עצמך. אם זה מה שאומרים עליי בבית, מה יגידו אנשים שאני לא מכיר? ושם בדיוק הייתה טמונה הטעות שלי...לא חשבתי על משהו כ"כ פשוט - אף אחד לא יודע מה קורה אצלי בבית ומה חושבים עליי שם. בחוץ אני יכול להיות עצמי באין מפריע. כמובן שהמחשבה הזאת עברה לי בראש רק בשלב מאוחר יותר, ובינתיים המשכתי לחיות עם מה שיש. ואז פגשתי אותה... היא הייתה יפה, נחמדה, חכמה. מה אפס כמוני יכול לחפש אצלה. ובכל זאת החלטתי לנסות. אבל מה אומרים למישהי שאתה לומד איתה באותה כיתה כבר כמה שנים והיא אף פעם לא הסתכלה עלייך... אף פעם חוץ מבמשחקי כדורגל...בטח! איך לא חשבתי על זה קודם! אני שוער של נבחרת בית הספר (כבר סיפרתי על זה בפוסט הקודם) והיא תמיד רואה את המשחקים שלנו...אולי אצליח להתחיל איתה אחרי אחד המשחקים וייצא מזה משהו! לא יצא מזה כלום. לא אחרי משחק וגם לא בשום ניסיון אחר. היינו מדברים, יושבים ביחד בחלק מהשיעורים, אבל אף פעם לא יצא מזה כלום. התחלתי ברצינות לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. שנאתי את עצמי. שנאתי את העולם. שנאתי את כל מי שחושב שאני כלום. הבטחון העצמי שלי נפל עוד יותר והפעם זה השפיע גם על הביצועים שלי בשער. עד שפעם אחת אפילו לא טרחתי להגיע למשחק. ואז יום אחד היא התיישבה לידי ושאלה למה לא שיחקתי אתמול. "אם היית משחק אולי לא הייתם מפסידים", היא אמרה. המשפט הזה הדהד בראש שלי לכמה שניות בהקשר של "אני טוב במשהו...". ומי אומר לי את זה? מישהי שאני דלוק עליה! הבטחתי לה שאשחק במשחק הבא. דיברנו על עוד כמה דברים ואז שאלתי אותה "תגידי...את רוצה להיות חברה שלי?". היא אמרה "לא". מתברר שהיא הייתה מאוהבת במישהו אחר בכיתה. מישהו שלא שם עליה בכלל...וגם לא על אף אחת אחרת (פשוט באותו זמן אף אחד עדיין לא חשד שהוא הומו בתחילת דרכו...). באותו ערב חשבתי על האירועים שקרו בשבועות האחרונים. ניסיתי להבין מה באמת לא בסדר איתי. ואז, כשחיברתי את כל הפזל, הבנתי, שהסיבה שהיא לא רצה לצאת איתי, היא לא כי בבית שלי היו בטוחים שאני אפס ושלא ייצא ממני שום דבר, אלא בגלל סיבות אישיות שלה, וכל הזמן הזה אני לא הבנתי את זה בגלל החוסר הבטחון העצמי שלי. בהתחלה מאוד התעצבנתי. למה דווקא אני נדפקתי ככה!? רציתי לשבור דברים, לצעוק, לבכות...אבל אז חשבתי על משהו יותר פרודוקטיבי. אותם אלה שאומרים לי כל הזמן שאף פעם לא ייצא ממני שום דבר, המשפחה שלי, הם בכלל לא מכירים אותי. הם לא מתעניינים בכלל במה שקורה אצלי בחיים. אני אפילו לא בטוח שהם הקשיבו לי כשחזרתי הביתה שמח לפני שנה וקצת וסיפרתי להם שהציעו לי להיות שוער הנבחרת של בית הספר ושהסכמתי...טוב נו...הם היו עסוקים מדי בלצעוק כמה אני אפס אחרי שקיבלתי 80 ולא 100 באיזה שהוא מקצוע שאף פעם לא יעזור לי בחיים. מאותו רגע החלטתי שאני לא אתן לאף אחד להרוס לי את החיים ולמחוק את הזהות שלי. מה עוד נשאר לי לסבול....פחות משנה ועוד ארבע שנים של תיכון? בצבא בטוח לא אגור בבית ואולי אצליח לעזוב אפילו לפני. מאותו יום התחלתי להשתנות. התהליך לקח הרבה זמן...לאט לאט הפסקתי להתבייש מעצמי, היה לי יותר קל להתחבר לאנשים, להביע את עצמי, להתחיל עם בחורות. זה היה תהליך ארוך של הגדרה ובנייה עצמית שהתחיל בתשובה שקיבלתי לאותה הצעת חברות. תחילת דרכו של שר האנרכיה...
כמו שהבטחתי לה, חזרתי לשחק. היא הייתה שם כשעמדתי בשער, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. הבנתי שהיא לא בשבילי ושיהיו עוד כמוה עם הזמן. היא נופפה אליי עם היד אחרי שכמעט ספגתי שער, אבל הצלחתי להדוף את הכדור. נופפתי לה בחזרה והמשכתי בכל כוחי להציל את הקבוצה שלי מלספוג שערים בדרך לאליפות מחוז בשנה האחרונה שלי בבית הספר.