כשאדם שהכרת הולך לעולמו, אתה נזכר שהחיים מסתיימים בשלב מסוים. וזה לא תמיד עובד לפי התכנון שלך. ואז אתה עולה לעליית הגג, לוגם כוסית וויסקי, מדליק גחל, ותוך כדי שהחלל מתמלא בעשן לאט לאט, אתה ממשיך לכתוב זיכרונות על דברים שפספסת בחיים...
לפעמים לאדם יש כישרון והוא לא שם לב אליו. יכול להיות שהוא אפילו משתמש בו כל החיים מבלי לשים לב. גם לי יש כשרון כזה. גיליתי אותו בגיל 13 במשחק כדורגל בבית הספר. זה תמיד אותו הסיפור. מתחלקים לקבוצות, רבים במשך חצי מהזמן שיש לשחק מי יעמוד בשער, ובזמן שנשאר לשחק, זה שנבחר קרבן מציק לשאר חברי הקבוצה מתי יחליפו אותו. באותו יום לא רציתי כ"כ לשחק, אז התנדבתי להיות שוער. המשחק התחיל ואחרי כמה דקות עמדתי במבחן ראשון שלי בתפקיד. כדור שנבעט עף במהירות של טיל לעבר השער שלי. לא יודע איך זה קרה, אבל מצאתי את עצמי, כשאני במצב מאוזן באוויר, משפשף את הכדור בקצות האצבעות ומרחיק אותו מהשער. במהלך אותו משחק הצלתי עוד הרבה מצבים ועצבנתי את החבר'ה של הקבוצה היריבה, אבל מה שהיה חשוב לי זה שגיליתי את הכישרון הזה בי...יש לי תגובה מהירה...ואז הבנתי שזה מתבטא לא רק במגרש, אלא זה משהו שתמיד ליווה אותי, אבל אף פעם לא שמתי לב אליו...וכבר באותו יום התחלתי לחשוב איך אני יכול להשתמש בכשרון הזה לתועלת האישית שלי בהווה ובעתיד...ואכן השתמשתי בו לא מעט בחיים (גם בלי קשר לכדורגל). חזרה לאותו משחק...גיליתי עוד משהו בעצמי באותו יום...אהבה לכדורגל. לא יכולתי להסביר את הסיפוק שיש בלתפוס את הכדור שמאיים להיכנס לשער או בלזנק ולהדוף אותו בקצות האצבעות. לא פחדתי לנחות חזרה לקרקע. הנפילות בכלל לא כאבו מרוב אדרנלין. מאותו יום ביליתי הרבה זמן במגרשים במקום בשיעורים. מצאתי דרך להתחמק מביקורת על זה וגם להצליח במבחנים ע"י לימוד עצמי כך שזה לא פגע בציונים שלי. אחרי זמן מה מינו אותי לשוער של נבחרת בית הספר, ויותר מאוחר הייתי שוער בנבחרת של התיכון בו למדתי. אבל לצערי האהבה שלי לכדורגל לא התממשה. החלום התפוצץ בערך שלוש שנים אחרי אותו משחק. לא הייתה לי שום תמיכה מהבית ובאותה תקופה עוד לא הכרתי אנשים שהיו יכולים לעזור לי להיכנס לתחום. אז נאלצתי לוותר. ואז הבנתי שבעולם הזה, על מנת להשיג משהו, אני יכול לסמוך רק על עצמי, ושעליי להשתמש בכל הכוחות והיכולות שיש לי כדי להגיע למטרה ולא לבנות על אחרים...אפילו לא על משפחה. וכך בצורה דיי כואבת למדתי את אחד השיעורים שלי לחיים. מאז יוצא לי לשחק מדי פעם ולחזור ולהשביע את הנוסטלגיה, לחזור לסיפוק הזה של האדרנלין, של עצירת הזמן, של הזינוק, תפיסת הכדור, נחיתה עם הכדור צמוד לחזה, וכמובן התשואות ומטחי הקללות (תלוי מאיזה צד) שהייתי סופג כשהייתי קם מהקרקע ומחבק את הכדור שתפסתי. לפעמים, כשאני רואה משחק כדורגל, אני חושב איפה הייתי היום אם אכן הייתי מצליח להיכנס לעולם הכדורגל לפני עשר או 13 שנים. זה בהחלט משהו שפספסתי בחיים. אבל הפספוס הזה נתן פתח למסלול שהביא אותי למי שאני עכשיו ופינה מקום לאהבות אחרות מסוג אחר, אבל על זה עוד אכתוב בהמשך...
;){kind=link}