בוקר שישי. למרות שעוד פעם לא ממש ישנתי בלילה האחרון, יצאתי לריצה קצרה. בסוף, הריצה ה"קצרה" הזאת הביאה אותי עד לים. אמרתי שאם אני כבר פה, אז למה לא לנסות להנות מהמנגינה של הגלים. קניתי לעצמי בקבוק בירה, התמקמתי על אחד הסלעים, והתמסרתי לטבע. יום יפה, נוף מדהים, רעש גלים מהפנט, חסר רק משהו אחד - בת האולפנה שלי שתשב לידי, תניח עליי את הראש, תחלוק איתי את הבוקר הזה. התעוררתי מההזיות שלי למשמע צליל ממש מעצבן באוזניית בלוטות' - שיחה נכנסת. מתברר שאתמול קבעתי עם מישהי שתבוא לראות את הבית היום בבוקר. מתוך שלושה אנשים שקבעתי איתם, דווקא הראשונה שאמורה לבוא יצאה לי מהראש. טוב נו...הזזנו את הביקור המרגש לצהריים. כן, רק הקפצתי את המודעה של הבית להשכרה ביד 2 , וכמו חיות טרף, שוכרים פוטנציאליים התחילו להסתער על קן האהבים של בת האולפנה ושלי. כשהעולם קורס, גם חומות המבצר נופלות, לוחמים של צבאות זרים באים לכבוש את הבית, ואני כמו רמטכ"ל כנוע ללא צבא עומד שם ומקשיב לדיבורים על חלוקת שלל מלחמה. לא יודע עוד מכה זמן אעמוד בזה. אנשים שאני מדבר איתם, אומרים לי שגם עכשיו, כשהמצב חרא והחיים בזבל, אני משדר הרבה כח, עצמה ובטחון עצמי. אז איך זה שאני לא מרגיש ככה? וגם מה זה משנה מה אני משדר - זה בסך הכל מנגנון השרדות. לצערי מנגנון ההשרדות הזה לא יכול לטשטש את העובדה שבסופו של יום אני חוזר לבית ריק מלא בזיכרונות, ומפנים שוב פעם מחדש שהמשפחה שלי מתפרקת ושנשארתי לבד בעולם הזה. טוב נו...לא לגמרי לבד...יש איתי גם את המצפון שלי וכנראה גם אלוהים.
ביום ראשון היא באה לקחת את הדברים שלה וחלק מהרהיטים. היא ביקשה שלא אהיה בבית כשזה קורה. גם לי זה לא קל, אז גם ככה לא תכננתי להיות פה. לא יודע איזה דברים בדיוק היא מתכננת לקחת. נראה לי שאשלח לה אימייל ואבקש שתשאיר חלק מהתמונות שלנו ביחד וחלק מהציורים שהיא ציירה. שיישאר לי משהו ממנה.
אני כבר באמת לא מבין מה המטרה של חיים. אומרים שהכל לטובה וגם דברים שאנחנו לא רוצים שיקרו, קורים כי אנחנו בחרנו אותם, הנשמה שלנו. זה לא הופך אותנו למזוכיסטים? ואם הנשמה שלי בחרה בשבילי את הדרך הזאת, למה היא לו מאותת לי במורס או כל דרך אחרת לאן עליי להמשיך? כי כרגע אני לא רואה את עצמי זוחל חזרה מתוך התהום הזאת. ואולי זה הייעוד שלי...לטפס לפסגה, ליפול וחוזר חלילה. מכתוב.
שבת שלום...
;){kind=link}