פתאום אני שומע..."סליחה, אחי, אתה בסדר? צריך עזרה?"
מסתכל מסביב, אני ברכבת, חצי יושב - חצי שוכב במושב נגד כיוון הנסיעה. מולי יושבים בחור ובחורה, בוהים בי. הכל עדיין קצת מטושטש. "מה קרה?"
"נחתת על המושב ומלמלת משהו לא ברור. אתה בסדר?"
"כן, נראה לי"
"רוצה שנתקשר למישהו?"
"כן, אבל היא לא תענה כי היא החליפה מספר..."
"מה עם משפחה? קרובים? חברים?"
"זאת שלא תענה, היא המשפחה, אין משהו אחר, ואין צורך להקפיץ חברים בגלל שטויות...תודה"
בשלב הזה כבר הייתי ערני מספיק. הבחורה הביאה לי את הבקבוק מים שלה אחרי שהתברר שהבקבוק שהיה לי בתיק גב היה ריק. מפה לשם התפתחה בינינו שיחה. מתברר ש"נחתתי" מול זוג ממש נחמד, שניהם טיפה יותר צעירים ממני, שיצאו לטייל ומתברר "לפגוש אנשים מוזרים ברכבת". במקומם הייתי מגדיר את זה כ"יצורים מוזרים", אבל כל אחד וההגדרות שלו. אחרי כמה שאלות שגרתיות, הם התעניינו בעדינות האם אפשר לשאול למה הבן אדם היחיד שרציתי שיתקשרו אליה, לא תענה. סיפרתי להם בקצרה מתומצתת את הסיפור על בת האולפנה שלי ועל האהבה הכואבת. הם נראה לי התלהבו ורצו לשמוע עוד, אבל התחנה שלי כבר הייתה במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה. הם הציעו שאמשיך איתם, "יש בסביבה שלנו שני ברים ממש טובים, ונראה שלא יזיק לך קצת להרגע ולשתות בירה קרה עכשיו". כמה שההצעה הייתה מפתה, לא היה לי כח ללכת לדפוק את הראש עוד יותר ומחר להתקשר לעבודה להודיע שאני לא יכול לבוא בגלל שתיית יתר בליל אמש. בסוף קבענו שמתי שהוא בקרוב, אני בכל זאת אסע לשתות איתם, שלושתנו החלפנו טלפונים ואני ירדתי בתחנה שלי עדיין קצת מסוחרר. בקיצור - סיפור הזוי. יום הזוי. חיים הזויים.
למי שמתעניין - הגעתי הביתה בשלום ובחתיכה אחת ואני מקבל טיפול אישי ומסור מהנרגילה שלי עכשיו...אז הכל בסדר.
אהה...כן...הפסיכולוג שלי בסוף התקשר אליי אחרי שביקשתי שיחזור אליי כשיצאתי מהעבודה, אבל העניין שאליו רצתי לדבר איתו כבר הסתדר, ולא היה לי נעים לעכב אותו עם הסיפור ההזוי הזה...
לילה טוב עולם...
;){kind=link}