יושב בעליית גג חמוש בנרגילה, בירה ומקלדת מול נוף מדהים של גבעות וואדיות. בין גושי העשן עוברות מחשבות שצצות ממעמקי תודעת האדם. מקליד כל עוד הגחל דולק...
הנה עוד שבוע נגמר. עוד שבוע של תנועה ללא מטרה. הרבה דברים קרו השבוע. דברים שאני עדיין לא יודע איך להתמודד איתם. ראיתי שקיעה ממש יפה מעל הים היום. ניסיתי להנות מהנוף, לנקות את הראש, ולא לחשוב על שום דבר. ניסיתי להתרכז ברעש של הגלים ובריח של הים, אבל הזיכרונות והגעגועים שוב הציפו אותי. וכך ישבתי לי שם, מול המים, בוהה באינסוף של הים וחושב על משמעות החיים. היום נזכרתי בפציעה שלי. למרות שעברו יותר משמונה שנים מאז, אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. את האמת אין מה לזכור יותר מדי...אני זוכר שפעלנו בצוות קטן, אני זוכר שבכוחות האחרונים שהיו לי התנגדתי להפסיק את המשימה, אבל במצב המאוזן שהייתי בו כבר לו הייתה לי סמכות לחלק פקודות...חלק מהפרוטוקול, אני זוכר רכב מילוט. על הפינוי במסוק סיפרו לי אחרי שהתעוררתי בבית חולים. כששאלתי את הרופא מה קרה ואיך לעזאזל הגעתי לשם, הוא ענה לי, ספק בציניות ספק ברצינות, "אל תדאג, יש חשש כבד שתחיה". אז באמת רציתי לחיות. אבל יותר מזה, רציתי לחזור לפעילות. הבנתי שהמשימה נפלה, אבל ככה זה במקצוע הזה...יום אחד אתה מתרוצץ ברחבי העולם וחושב שהכל בשליטה, יום אחר אתה מפונה במסוק עם פציעת ירי...רומנטיקה. ואחרי כל זה אני חושב לעצמי...האם יש משמעות לחיים? האם יש מטרה מסוימת? האם יש סיבה שנשארתי בחיים אחרי אותה פציעה? ולמה כל שאר הדברים קרו כמו שהם קרו? פעם הכל היה כל כך פשוט, אבל נראה שהזמנים האלה נגמרו...חלקית באשמתי. מאחר והים לא סיפק לי תשובות היום, מחר אעלה לגבעות של השומרון...אולי הרוח שתנשב באחת הוואדיות תלחש לי האם איי פעם אוכל להחזיר את מה שאיבדתי...
;){kind=link}