אז אתמול היה הרבה יותר הזוי ממה שציפיתי. זה היה יום שהתחיל בהתרגשות גדולה שהתנפצה לרסיסים כמו גלים על המזח בזמן סערה. האמת שלא היה לי אכפת מכל ההצגה הזאת שבשבילה זומנתי לפגישה. בכל מקרה אין לי שליטה על מה שיהיה, לא משנה מה אגיד. בעולם בלי צדק חשוב למצוא שעיר לעזאזל, ולא את האשמים באמת. וזה מה שעשו. לבריאות. אז אני אופיע איפה שצריך ובזמנים שצריך כדי שההצגה שלהם תמשיך להתגלגל. בכל מקרה, חזרתי הביתה, עייף נפשית מכל החרא שקורה. אחרי שיחה חשובה שהייתה לי, סגרתי את הטלפון, הכנתי ראש לנרגילה, מזגתי לעצמי וויסקי, הדלקתי גיחל, ובתוך העשן התחילו לרוץ זיכרונות. לא רציתי לחשוב על העתיד. לא הייתי זמין לזה רגשית אתמול. בזמן שעישנתי, הצלחתי לכתוב עוד כמה שורות להמשך הסיפור שהתחלתי כאן...הייתי אומר שזה היה השיא של היום שלי, אבל השיא של היום שלי קרה כמה שעות לפני כן, ולווה, בניגוד למה שקיוויתי, בהרבה מרירות, עצב, ואכזבה. היום ברכבת ניסיתי לחבר את כל פיסות המידע שיש לי כדי לראות את התמונה, וכשהפזל התפרק בפעם המי יודע כמה, אמרתי פשוט...כוסומו! החיים גם ככה זורמים לכיוון מסוים...אז מה זה משנה אם אני רואה מה נמצא מעבר לאופק או לא? מה כבר הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הרי גם אם ינסו להרוג אותי...אז כבר ניסו...בשלוש יבשות שונות, ואני עדיין כותב כאן. חושי ההישרדות שלי עדיין פועלים כמו מכונה. ואם בכל זאת מישהו ינסה ויצליח, תבוא עליו הברכה. כרגע הנושא הזה בכלל לא עומד על הפרק. וחוץ מזה כל האפשרויות פתוחות. כמה אירוני...אני תמיד אומר שצריך לנסות הכל בחיים - לו רק הייתי יודע למה אני נכנס באמירה הזאת...
|
|
|
;){kind=link}