התעוררתי בשבת בבוקר. בחוץ נשבו רוחות חזקות. היה אמור להיות חמים מתחת לשמיכה, אבל הרגשתי קור. קור שבה מתוכי, שממלא את הריקנות בפנים ושגורם לנפש לכאוב. חשבתי שאולי תפילה תעביר את הכאב. לא התפללתי כבר הרבה זמן, אז חשבתי שאולי הגיע הזמן, אולי הוא ישמע. הנחתי את הסידור על הבר בין המטבח לפינת אוכל והלכתי להוציא את הטלית מהמגירה. אותה טלית שליוותה אותי במשך שבע השנים האחרונות, אותה טלית שגרמה לי להרגיש טוב כשהיה לי רע או עצוב, אותה טלית שבת האולפנה שלי נתנה לי כשעמדנו מתחת לחופה לפני קצת יותר משבע שנים. התעטפתי בטלית, אך במקום תפילה, כל מה שיצא ממני זה דמעות. לא, לא יכלתי לדבר איתו. במשך שנים ביקשתי ממנו כמה פעמים ביום שיראה לי את הדרך הנכונה, ושהכל יסתדר, שהכל יהיה בסדר ושכולנו נהיה שמחים, והוא הביא אותי לכאן. בשביל מה? מזגתי לעצמי כוסית וויסקי, אבל גם בתחתית הכוס הריקה לא מצאתי תשובות. אני יודע שלכל אדם בעולם יש מטרה. והיו תקופות בחיים שלי הייתי בטוח שאני יודע מה המטרה שלי. נראה שטעיתי. עכשיו אני כבר לא יודע כלום. כבר לא איכפת לי. אומרים לי תלחם, אבל מלחמה מביאה לעוד ועוד קרבנות, ולי נמאס להריח דם. וגם אם אצא למלחמה הזאת, איך אדע מי בצד שלי ומי האויב? הצבא שלי התפרק. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאין לי תכנית אופרטיבית. זה לא שדה קרב שאני רגיל אליו. השבוע הזה הולך להיות קשה. אם לא יעיפו אותי מהעבודה על שקיבלתי החלטות לגבי מחר מבלי להתייעץ עם אף אחד, אז כנראה שבאמת אין להם אף אחד שימלא את התפקיד שלי כמו שצריך. אבל הקרב האמתי הולך להיות ביום שלישי. ולא, זה כבר לא קשור לעבודה. זה משהו הרבה יותר רציני. אבל אינני מתכוון להלחם. אבוא לאן שצריך לבוא, אגיד את האמת ושיעשו מה שהם רוצים. אינני משיב אש יותר. מקבל עוד מכה ועוד מכה. ללא התנגדות. בסופו ל דבר, אני יודע, שתבוא המכה שתהרוג אותי - ואולי טוב שכך. אולי זה התפקיד שלי בעולם. אם אחרי כל הקרבות שניהלתי וניצחתי בהם, הגעתי לכאן, אז אני באמת לא רואה שום סיבה שתדרבן אותי להלחם. בכל מקרה...נראה שסערה מתקרבת...אולי כדאי להתרווח בכורסת הנרגילה שלי, למזוג עוד כוס וויסקי, להדליק גיחל ולצפות איך הכל מתמוטט...
שבוע טוב
;){kind=link}