אתמול בלילה, מצאתי את עצמי יושב על סלעים על חוף ים ומחפש את עצמי בתוך ג'ונגל רגשי והמציאות הסבוכה. הכל התחיל מזה שניסיתי לכתוב את המשך סיפור החיים שהתחלתי פה, אבל המילים פשוט לא זרמו. אז החלטתי לצאת לחפש מוזה. לבשתי משהו חמים, זרקתי על עצמי את הגלימה, לקחתי עט ופנקס קטן למקרה שתהיה לי מוזה לכתיבה, ויצאתי לשוטט ברחובות. וכך הגעתי עד לים. אחרי הליכה צפונה לאורך החוף, בחרתי לעצמי סלע שנח לשבת עליו. ישבתי שם, בהיתי בחושך, באין סוף של המים, אור נוגה של ירח הציץ מדי פעם מבין העננים. שמעתי את הרעש של הגלים. ניסיתי להגיע לאיזשהו מצב של שלווה, אך הנסיונות התנפצו בדיוק כמו הגלים על החוף. התחלתי להיזכר בכל מה שקרה לי בשמונה שנים האחרונות, בכל מה שקדם לשנים האלה, בקיצור אפשר להגיד שהחיים חלפו מול עיני בפלאשבקים לא כרונולוגיים בכלל. המועקה והגעגועים התחילו לאכול אותי שוב. ואז, בפעם הראשונה מזה כחודשיים, ניסיתי לדבר עם אלוהים. ביקשתי ממנו שדברים יסתדרו, שהחיים יחזרו למסלולם, שאני אתעורר מהסיוט שאני נמצא בו מזה חודשיים, שאגלה שכל זה היה חלום, שאדע להגיד ולעשות את הדברים הנכונים בדרך לתיקון העוול שנעשה לי ולאנשים יקרים לי במשך השנים האחרונות. הוא לא ענה. בינתיים. ואם נתן סימן כלשהו, לא הבנתי שזה אכן סימן. מאחר ולא הצלחתי לכתוב את ההמשך לסיפור וגם השיר שהתחלתי לכתוב נתקע באמצע, החלטתי לחזור הבייתה. לא מיהרתי. הלכתי בכיוון כללי - מזרח. פה ושם פניתי לרחובות שאני לא מכיר. עברתי ליד בר שנראה נחמד. אמרתי לעצמי שכוסית וויסקי לא תזיק במצב שלי. נכנסתי. הבר לא היה גדול. נראה דיי ביתי. מתוך הרגל, כמו בכל פעם שאני נכנס למקום חדש, עשיתי סריקה מהירה של המקום. לא היה שם משהו מיוחד. זוגות אוהבים וקבוצות של אנשים אוכלים, שותים וחוגגים את יום חמישי, במבנה יש כניסה אחת, מצלמת אבטחה אחת, דלת שמובילה לשירותים, ובצד השני עוד אחת שמובילה למטבח - כנראה שגם שם יש יציאת חירום. שום דבר עוין. התיישבתי על הבר וביקשתי למזוג לי בלאק לייבל. מפה לשם, בעודי לוגם מן המשקה, הוצאתי את הפנקס שלי והתחלתי לכתוב. לא כתבתי הרבה,אבל הוספתי עוד כמה שורות. בשלב מסוים הגיעה איזו בחורה והתיישבה במרחק של כסא אחד ממני. הזמינה משהו, לא התייחסתי. היא החמיאה לי על הגלימה. אמרתי לה שזאת גלימה שמאוד חשובה לי. היא שאלה מה אני כותב בפנקס. עניתי לה שאני כותב סיפור מאוד יפה שהיווה חלק מהחיים העלובים שלי. היא עברה לכסא שלידי ושאלה אותי אם חוץ מגלימה, פנקס וחיים עלובים יש לי גם שם. חשבתי לעצמי, מה אשה מוצאת בזכר פראי, לא מסופר, עם זיפים של שבוע ללא גילוח שיושב בבר עם גלימה, פנקס וכוס וויסקי. לא מצאתי תשובה. הפנתי עליה מבט בפעם הראשונה מאז תחילת השיחה שלנו ואמרתי בדיוק את מה שעבר לי בראש באותו רגע: "תראי, אני ממש מצטער, אבל אני לא נמצא בשלב הזה כרגע. המוסר וכמה רגשות ממש חזקים שאני חש, אינם מאפשרים לי לזרום איתך. יכול להיות שאם לא הייתי עושה שתי בחירות שעשיתי לפני שמונה שנים, היינו, מוצאים את עצמנו מחר בבוקר מתעוררים בבית של אחד מאיתנו אחרי זיון מטורף, אבל היום אני פה רק בשביל הוויסקי". סיימתי את הנוזל שנשאר בכוס בלגימה אחת, השארתי כמה שטרות על הבר מתחת לכוס, איחלתי לבחורה האלמונית הצלחה, שמתי את הברדס על הראש ויצאתי מהבר. ובדרכי הבייתה חשבתי רק על דבר אחד - לאן החיים לוקחים אותי והאם אפשר לתקן את מה שנשבר?
|
;){kind=link}