היום היה אחד הימים ההזויים בחיים שלי. ובחיים שלי היו הרבה ימים הזויים. נתחיל בזה שיום העבודה שלי הסתכם בשלוש וחצי שעות שכללו שתי ישיבות, פחית בירה וצעקות שקיבלתי בטלפון בשפה שנשמעת כמו קוריאנית - אבל מה שלא הבנתי, לא יכול להזיק. בסוף חילקתי משימות לעובדים ונעלמתי. בניגוד לכל מה שאמרו לי על רכבת ישראל, היא יצאה בדיוק בזמן (בדיוק כמו בליל אמש...רק שאז לא הייתי ממש במצב להבין את זה) וכך התחיל המסע ההזוי שלי היום. בסופו של דבר הגעתי למקום שבחיים לא חשבתי שאבקר בו. אבל החיים, מתברר, הם דבר בלתי צפוי ולכן כנראה מצאתי את עצמי שם. כהרגלי בקודש, נקטתי בכל אמצעי הזהירות שאני מכיר. כמו שאני עושה תמיד כשאני אני מגיע למקום חדש, לא מוכר ויכול להיות עוין. בדקתי אילו מצלמות אבטחה יכולות לעקוב אחריי, איפה וכמה כניסות ויציאות יש, ועוד כל מיני דברים. בסופו של דבר לא הייתי צריך את כל הדברים האלה. וגם הפגישה התנהלה בצורה טובה. כמובן שהיה עדיף בנסיבות אחרות ובמקום אחר, אבל נו מה לעשות...חיים. בדרך חזרה, ראיתי מהרכבת נופים ממש יפים, נזכרתי בזמנים טובים יותר שהיו ושאני מקווה שעוד יחזרו. בקיצור, היום היה הרבה יותר טוב מאתמול - יום כזה חייב להסתיים בעישון של ראש או שניים של נרגילה וכוס וויסקי נדיבה :)
לפני שאדליק גיחל ואתמסר למחשבות שלי, הנה שיר קטן שכתבתי אתמול ברכבת:
לא מצליח לישון ובחוץ סערה
אלהים שוב בוכה על כל מה שהיה
אז יוצא לרחוב עטוף בגלימה
בתוך ג'ונגל רגשי מחפש נחמה
הרכבת דוהרת מזרחה להר
מתייבש מהגשם בקרון המואר
שוב חוזר לגבעות ולבר המוכר
שם מוזגים לי חפשי לזיכרון העבר
;){kind=link}