כבר חודש שאני לא מצליח לכתוב שום דבר. כמה שירים קטנים פה ושם, אבל חוץ מזה כלום. המצב הזה משפיע לא רק על הכתיבה. גם בעבודה המצב ממש לא טוב. וגם בכל הדברים האחרים. אני פשוט לא מרוכז. המחשבות לא יוצאות מהראש, לא מצליח להיות אופטימי, הבדידות הפתאומית הזאת ממש לא עוזרת. מה נשאר לעשות? להדליק עוד גיחל, לשרוף עוד ראש נרגילה. פעם זה היה מאזן אותי, מייצב את תהליך החשיבה. אבל עכשיו, כשכל הגיהנום השתחרר והכל נפל עליי בבום אחד גדול, לא נראה לי שגם אלף נרגילות יוכלו לגרום לי להתרכז. נפלתי. הנפילה הייתה חזקה. אכזבתי לא רק את עצמי, אלא גם עוד כמה אנשים שלא רציתי לאכזב. אנשים חשובים. טעיתי בבוררות. משהו בשיפוט שלי השתבש ובגלל זה הפסדתי במערכה חשובה. אבל המלחמה עוד לא נגמרה. עדיין יש תקווה שדברים יסתדרו. עד עכשיו שפטתי לפי אמות הצדק והמוסר וזה עבד. עכשיו אני הנאשם במשפט ועליי לקבל את העונש. אך באין שופט, מי קובע את מידת הענישה? אין ספק שרוב הדברים שקורים מגיעים לי, למרות שהייתי מעדיף לשמוע את כתב האישום וגם את גזר הדין במקום שכל יום משהו חדש ייפול עליי. את האמת, אני דיי גאה בחלק מהנפשות הפועלות. למה? מסיבה אחת פשוטה - זה הסגנון שלי. אז כנראה שכן הצלחתי ללמד משהו את האנשים שסבבו אותי בשנים האחרונות. אני אמנם הייתי עושה את זה קצת יותר באלגנטיות, מעגל קצת פינות, מדלג על מהלך אחד או שניים, מגביר את העוצמה של כמה מהלכים אחרים, אבל בסך הכל, החותמת על כל המהלך הזה היא שלי. יפה מאוד. בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי. יש רק "אבל" גדול אחד שלמדתי עליו בצבא - לכל טקטיקה יש נקודות תורפה, ומי שמשתמש בשיטות לחימה שלי, צריך לדעת שבתור מי שפיתח את השיטות האלה, אני יודע יותר טוב מכולם את נקודות התורפה שלהן. דבר אחד אני יודע בוודאות - צדק ייעשה. יבוא יום וכל מי שהיה אחראי לעוול שנעשה, ייתן את הדין על מעשיו. נכון, אני גם אהיה שם, וכבר אמרתי שעל מה שהיה באחראיותי, אני מוכן לתת את הדין ולשאת בעונש, אבל רק בתנאי אחד - שזה יהיה משפט צדק שפועל לפי אמות המוסר. ועכשיו, הגיע הזמן להדליק עוד גיחל, ולהתחיל לתכנן את המהלכים הבאים...
|
;){kind=link}