|
|
אודות
יושב בעליית גג חמוש בנרגילה, בירה ומקלדת מול נוף מדהים של גבעות וואדיות. בין גושי העשן עוברות מחשבות שצצות ממעמקי תודעת האדם. מקליד כל עוד הגחל דולק...
|
|
|
פרק 8 - טבעת אירוסין | |
התעוררנו מאוחר בבוקר, חזרנו על פעולות אמש...על מנת לוודא שאכן עשינו את זה נכון, והמשכנו בדברים שעושים בשבת שגרתית כשאין עוד אנשים בבית - אוכל וסקס. בסופו של דבר השבת נגמרה, ובת האולפנה ואני התחלנו לתכנן את השבוע הבא. רק אם היינו יודעים מה מצפה לנו באותו שבוע. אבל התכניות השתבשו. בת האולפנה שלי נדבקה באיזה וירוס ששינה לנו את כל התכניות...גם לטווח הארוך. היא התחילה להרגיש לא טוב בדיוק כשהיינו באקוואריום של ניו יורק וצפינו בסוג של חזיר ים ענק עם שפם (כן....אפשר להבין). הבנתי שהטיול נגמר, אז לקחתי אותה הבייתה, השכבתי אותה במיטה, כיסיתי אותה בשמיכה, הכנתי לה תה. בקיצור טיפלתי בבת האולפנה החולה שלי. כשהיא רצתה שאשב איתה - ישבתי איתה, כשהיא רצתה שאספר לה משהו - סיפרתי, כשהיא רצתה שאביא לה אוכל - הלכתי והבאתי לה...עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, כשהיא ביקשה שאכין לה טוסט - כמעט שרפתי את המטבח. לקראת הפעם השביעית או השמינית הטוסט יצא בצבא נכון. וכך, אחרי קרבות אין סוף עם הטוסטר אובן, כיוצא משדה קרב מלא עשן, הבאתי לבת האולפנה שלי את מה שביקשה. אחרי יומיים של טיפול מסור בחום, אהבה וטוסטים שרופים, בת האולפנה התחילה להרגיש יותר טוב. הקשר שלנו התהדק עוד יותר. ידעתי שצריך לעשות משהו לגבינו. מצד אחד, בעוד כמה ימים אני חוזר לישראל והיא ממשיכה ללמוד במכללה שלה בניו יורק למשך החצי שנה הקרובה. מצד שני, למרות שהיא אומרת שהיא רוצה לעלות לישראל אחרי הלימודים, לך תדע מה יכול לקרות בחצי שנה. ידעתי שאני אוהב אותה ורוצה לחיות לצידה כל חיי. ידעתי שזה הדדי. אז החלטתי לעשות מעשה. בוקר תמים אחד, בת האולפנה שלי הלכה לפגוש את אחיה באיזה בית קפה מקומי. לפני שיצאה, אמרתי לה שאעדר מספר שעות, מאחר ואני הולך לפגוש חברים בשכונת שיפס האדס ביי. אך לא לשם היו מועדות פניי. מיד אחרי שהלכה, שאלתי את השותפה של בת האולפנה אם היא יכולה להמליץ לי על חנות תכשיטים כל שהיא. היא מיד הבינה מה קורה, ציחקקה, הלכה לחדר וכעבור פחות מדקה חזרה עם כרטיס ביקור של חנות תכשטים בבעלות ישראלית בפארק סלופ (זה כנראה מסביר את הסיבה שהזכר שהיה אצלה בליל אמש ברח). אחרי מספר בירורים איפה החנות נמצאת, התארגנתי, לקחתי את משקפי האיומים שלי, את מעיל המזל שלי ואת כרטיס האשראי שמחובר לחשבון שעליו זרמו כספי משרד הבטחון כששירתתי את המדינה. הולך לרכבת תחתית. לא בטוח שאני מבין עד הסוף מה אני עושה. מחליף רכבת. ממשיך להתקדם למחוז חפצי. בראש רבים אחד עם השני שני קולות...זמזום של שיר שבת האולפנה שרה לי בליל אמש, ומשהו שנשמע כמו "אל תעשה את זה אידיוט, כל החיים עוד לפנייך". לא התערבתי. אני בדרך כלל דיי ליבירלי עם הקולות בראש שלי ונותן להם חופש פעולה כמעט מלא. הגעתי לחנות. חנות ניו יורקית טיפוסית. דלת קטנה עם מדרגות למטה, כאילו אנחנו חיים בתקופת שלטון הגמדים. פעמון מצלצל. אני נכנס. סחרחורת. מתנשם. עוד צעד. זהו....אפשר לסגור אחריי את הדלת. מסתכל על טבעת. היא מסתכלת עלי. יש ביננו סוג של רגע אינטימי. במבט חודר אני מבטיח לה שעוד אחזור לבדוק אותה וממשיך הלאה. ניגשת אליי מוכרת, מתחילה להציע דברים. אני אומר לה שבאתי רק להסתכל. היא עונה שעם מבט כזה ועיניים נוצצות כמו שלי באים לקנות ולא להסתכל. התחלנו לדבר. סיפרתי לה שאני קצין ישראלי, שהשתחררתי מצה"ל, שפגשתי בת אולפנה והתאהבתי בה ושעכשיו אני פה. המוכרת עזרה לי למצוא טבעת (אותה אחת שהסתכלתי עליה כשנכנסתי לחנות). שאלתי כמה היא עולה. היא ענתה. ואז...מיד נרגעתי. הכל בסדר! אין שום סיכוי שהסכום הזה יעבור באשראי שלי. אבל הוא עבר. רגע, ככה פשוט התקבל אישור? זה אומר שקניתי טבעת לבת אולפנה? "בהצלחה ומזל טוב", אמרה המוכרת בעברית והראתה לי את הכיוון הכללי בחזרה לרכבת תחתית. התחלנו, הטבעת ואני, לחזור חזרה לבית בת האולפנה. הולך והולך. לא זכור לי שהדרך מתחנת הרכבת לחנות הייתה כזאת ארוכה. מסתכל מסביב. כןןןן....פיספסתי את התחנה. הנוף השתנה מבתים מאבן אדומה עם גג משולש וחנויות מותאמות לגמדים בלבד, לשכונה טיפוסית של שחורים על כל המשתמע מזה. לחזור חזרה? לא זוכר איפה פניתי. טוב...אמשיך קדימה. עוצר ליד קיוסק, שואל איך מגיעים לרכבת תחתית. לא מקבל מענה. ממשיך ללכת. רואה מישהו עם מיזוודה נראה כמו עורך דין או סרסור. ניגש אליו לשאול לגבי רכבת תחתית. הוא מסביר לי איך מגיעים ומוסיף: "תזהר כאן, אתה לבן". תודה אחי, לא שמתי לב עד עכשיו. מהדק את האחיזה סביב הטבעת בכיס והולך לכיוון שאיש המזוודה הראה לי. כשהגעתי לתחנה, שמתי לב שמאז שיצאתי מהבית של בת האולפנה עברו יותר משלוש שעות. התקשרתי. הבנתי שהיא עדיין יושבת עם אח שלה, שלא יודע בכלל על קיומי. קבענו להפגש בבית שלה בעוד כשעה. ואני חושב לעצמי...מה יקרה עוד שעה? איך לעזעזל עושים את זה? תנו לי שדה קרב, לנהל מבצע מסובך בשכונות חברון...זה בכיף! אבל להציע נישואין? עומס יתר. מתיישב ברכבת. נרגע קצת. הרכבת מגיעה ליעד. הרוגע מתפוגג. הולך כמו זומבי לכיוון בית בת האולפנה ומקווה שהיא שם לבד. והיא אכן הייתה שם לבד. הולך לחדר. שם את הטבעת במקום שהיא לא תראה. חוזר למטבח. מדבר איתה קצת, היא קולטת שאני לחוץ, אני מציע לה לעבור לחדר. היא מתיישבת על המיטה, אני על הרצפה ליד הרגליים שלה (ככה יהיה יותר נח לשלוף את הקופסה עם הטבעת ולכרוע ברך). מתחיל להגיד משהו. לא בטוח שזה משהו מובן. אפילו הקולות בראש שלי השתתקו ע"מ להנות מהמופע. אני חושב שלנהל קרב מול מחבלים לאור ירח מלא ללא תחמושת יותר קל מה הדבר שעשיתי באותו רגע, אבל איך שהוא מצאתי עצמי כורע ברך ושואל את השאלה הכי חשובה ששאלתי בחיים שלי. לתגובה שבאה אחרי השאלה שלי לא ציפיתי בכלל. בת האולפנה ישבה על המיטה, מסתכלת עליי במבט עמוק ומבולבל חצוי ביראת קודש וכל מה שיוצא לה מהפה זה: "איך? מתי? איך? מתי? איך? מתי?...". הבנתי שזה לא הולך לשום מקום, אז נתתי עוד לחיצה, "אז זה כן או לא?". התשובה לא איחרה לבוא: "ברור שכן מפגר! תשים אותה כבר על האצבע!". בסוף התברר שגם את המידה ניחשתי נכון. וכך התארסו זכר אלפא ובת אולפנה...
|
|
|
|
|
 | יש לך כתיבה ממש נהדרת ... מעורר השראה וקנאה הדרך שבה אתה מתנסח . |
| | | אוהבת את הכנות שבכתיבה שלך |
|  | תודה :) לצערי הסיפור לא ממשיך כמו שהוא התחיל...אני רוצה להמשיך לכתוב אותו, אבל פשוט לא מצליח...קשה להזכר בכל הדברים הטובים עכשיו... אני כותב וגם חי רק בכנות :) לצערי, אני גם משלם מחיר דיי כבד על זה... |
|
|
|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
לתגובות ויצירת קשר: דוא"ל: netzah.yemini@gmail.com |
|
|
;){kind=link}