אחרי נסיעה קצרה במונית ניו יורקית צהובה, שבה חווינו את הנשיקה הראשונה שלנו, הגענו לביתה של בת האולפנה שפגשתי לפני שעה קלה בנמל התעופה JFK. השכונה הייתה מאוד מוזנחת. האוכלוסיה שלה התחלקה לשניים: עבריינים שחורים ששונאים כל דבר לבן שזז, ובני ישראל לובשי שחור מזרם חסידי מופרע שחיים בתוך הבועה שלהם. אני בספק שלשני אנשים לבנים עם ראש פתוח יש מה לעשות במקום כזה. אבל אנחנו היינו בבועה משלנו. וזה היה טוב. אחרי שלהט הנשיקה הראשונה עבר, עוד כשהיינו במונית, בת האולפנה תדרכה אותי שכשנגיע לשכונה, צריך להזהר מדקירות, ירי מזדמן של עבריינים בשעות הלילה, וממעקב מצד החסידים המופרעים בכל שעות היממה (אם יגלו שזכר שוהה אצל בת ישראל רווקה בבית, יכולים לזרוק אותה מהדירה שאותה היא שוכרת, להוציא עליה ועל השותפה שלה שם של זונה, לדווח לאחיה שגם גר בסביבה, לפגוע בו חברתית...בקיצור כמו בכל חברה אפלה). ירדנו מהמונית, לקחנו את כל הציוד שלנו, והלכנו בשקט-בשקט מסביב לבית, לחצי מרתף שבו גרו בת האולפנה והשותפה שלה. נכנסנו לדירה. זאת הייתה יחידת שותפים ניו יורקית טיפוסית. דלת קטנה, מדרגות למטה בכניסה, חלונות קטנים שנושקים לקרקע בצד של הרחוב, מטבח קטן בכניסה, חדר אמבטיה ושירותים של בנות (עם כל המשתמע מזה) ושני חדרי שינה. בת האולפנה הובילה אותי לחדר שלה. כאשר עברנו ליד החדר של השותפה שלה, הבנתי, לפי הקולות, שיש עוד זכרים בזירה. הו, בנות אולפנה! נכנסנו לחדר שלה. אני בממלכה חדשה שהייתה זרה בשבילי עד עכשיו. זכר אלפא שנלקח מהסוואנה שעליה הוא רגיל לתוך ג'ונגל חדש, זר ולא מוכר. ג'ונגל, שמצד אחד מכניס אותך לתסביכים, אבל מצד שני משדר תחושה של בית, חום ואהבה. החדר של בת האולפנה היה ממש קטן. מיטה, ארון, שולחן מחשב, שידה וספרי לימוד תפסו את רוב חלל החדר. אחרי שנכנסנו לשם עם המזוודות והתיקים, נשאר לנו בערך שני מטר מרובע לתמרן. מה אני אמור לעשות עכשיו? אני מכיר את הבחורה הזאת שלושה חודשים משיחות אינטרנט וטלפון, פגשתי אותה לראשונה לפני כשעתיים, ולפני בערך חצי שעה התנשקנו בלהט בפעם הראשונה. מה לעזעזל עושים עכשיו?? צריך להגיד משהו. לא. זה יהרוס את השקט, היא תבין מה היא עושה ותגרש אותי מפה. עדיף לשתוק. היא התיישבה על המיטה והזמינה אותי לשבת לידה. אם אני נוגע במיטה הזאת, אני חוצה קו אדום. חציתי. התיישבתי לידה. לא יודע כמה זמן ישבנו ככה, מחזיקים ידיים, אני מלטף לפעמים את הפנים שלה, היא מסתכלת עליי במבט עמוק מלא יראת קודש. הו, המבט של בנות אולפנה. היה משהו טהור במה שקרה שם. כשאני מסתכל אחורה, מחשבות על סקס אפילו לא עברו לי בראש באותו זמן. הייתה רק תחושה של טוב. תחושה של חום. תחושה של בית לנפש האבודה. כל העולם עצר רק בשבילנו, כדי שנוכל להנציח את הרגע זה. רגע שלעולם יהיה חרוט בלב ובתת מודע שלי.
כשהתפקחנו מהטרנס שבו היינו שקועים, הגענו למסקנה ששנינו ממש רעבים. היה כבר ערב, לא היה כח לצאת (מקומות כשרים שראויים לאכילה נמצאים רחוק מהחור שבו היינו), אז החלטנו להזמין אוכל. מבירור קצר עם בת האולפנה, הבנתי שזה לא באמת משנה מה מזמינים, בסופו של דבר הכל טועם כמו חתול וצריך לקוות שזאת פרה. נו טוב. אחרי שאכלנו, ניסינו לסדר קצת את הדברים במזוודות. בת האולפנה מצאה את הפיג'מה שלה, והלכה ללבוש אותה...יותר נח. הו, בנות אולפנה, הו, התמימות. ייצרי ההשרדות התחילו להתעורר. בסך הכל אני זכר אלפא שלא היה בפעילות מהסוג הזה יותר משלושה חודשים. אבל ידעתי שצריך לקחת את הדברים לאט. זה לא עוד אחד מהדפוק וזרוק. יש פה רגשות מעורבים...משני הצדדים. שאלתי את בת האולפנה האם יש לה משהו לזרוק בשבילי על הרצפה כדי שאוכל לישון. היא צחקה ואמרה בנימה תמימה שאני ישן איתה במיטה. חברים, פקודה זאת פקודה. נכנסנו למיטה. זה היה קצת מוזר. הייצרים שודרו משני הכיוונים, אבל ידעתי שאם אפעל, זה יכול להרוס הכל ביום למחרת. ולא רציתי להרוס שום דבר. היו נגיעות הדדיות. אני רציתי לחקור את שדה הקרב, אבל ידעתי שהיא בתולה, תמימה, ושצריך לקחת איתה את הדברים לאט. בת האולפנה מצדה גם עשתה חקירות משלה. הו, החקירות של בנות אולפנה תמימות. התחלנו להתנשק. מנשיקות על השפתיים עברתי לאתרי מורשת נוספים. התגובות שלה היו חושניות ומסחררות. כל תנועה שביצעתי לכיוון דרום לוו בתנועות של "לא, די, תמשיך". עד שהגעתי למחוז חפצו של כל זכר אלפא מתפקד. והמחוז הזה היה כה תמים, כה טהור, ממש מעשה בראשית. היא אמרה לי שהיא רוצה, אבל מפחדת ומתביישת. כבר הזכרתי את השילוב של תשוקה ויראת קודש שיש בבנות אולפנה? אמרתי לה שאפנק אותה, ושאם היא לא תרצה להמשיך, אז לא חייבים. וכך היה. זכר אלפא הביא בת אולפנה לפורקן, ונאלץ להסתפק בעצמו רק עם פורקן רגשי, אבל ההרגשה הייתה טובה והלכנו לישון מחובקים. וזה היה טוב.
כשהתפקחנו מהטרנס שבו היינו שקועים, הגענו למסקנה ששנינו ממש רעבים. היה כבר ערב, לא היה כח לצאת (מקומות כשרים שראויים לאכילה נמצאים רחוק מהחור שבו היינו), אז החלטנו להזמין אוכל. מבירור קצר עם בת האולפנה, הבנתי שזה לא באמת משנה מה מזמינים, בסופו של דבר הכל טועם כמו חתול וצריך לקוות שזאת פרה. נו טוב. אחרי שאכלנו, ניסינו לסדר קצת את הדברים במזוודות. בת האולפנה מצאה את הפיג'מה שלה, והלכה ללבוש אותה...יותר נח. הו, בנות אולפנה, הו, התמימות. ייצרי ההשרדות התחילו להתעורר. בסך הכל אני זכר אלפא שלא היה בפעילות מהסוג הזה יותר משלושה חודשים. אבל ידעתי שצריך לקחת את הדברים לאט. זה לא עוד אחד מהדפוק וזרוק. יש פה רגשות מעורבים...משני הצדדים. שאלתי את בת האולפנה האם יש לה משהו לזרוק בשבילי על הרצפה כדי שאוכל לישון. היא צחקה ואמרה בנימה תמימה שאני ישן איתה במיטה. חברים, פקודה זאת פקודה. נכנסנו למיטה. זה היה קצת מוזר. הייצרים שודרו משני הכיוונים, אבל ידעתי שאם אפעל, זה יכול להרוס הכל ביום למחרת. ולא רציתי להרוס שום דבר. היו נגיעות הדדיות. אני רציתי לחקור את שדה הקרב, אבל ידעתי שהיא בתולה, תמימה, ושצריך לקחת איתה את הדברים לאט. בת האולפנה מצדה גם עשתה חקירות משלה. הו, החקירות של בנות אולפנה תמימות. התחלנו להתנשק. מנשיקות על השפתיים עברתי לאתרי מורשת נוספים. התגובות שלה היו חושניות ומסחררות. כל תנועה שביצעתי לכיוון דרום לוו בתנועות של "לא, די, תמשיך". עד שהגעתי למחוז חפצו של כל זכר אלפא מתפקד. והמחוז הזה היה כה תמים, כה טהור, ממש מעשה בראשית. היא אמרה לי שהיא רוצה, אבל מפחדת ומתביישת. כבר הזכרתי את השילוב של תשוקה ויראת קודש שיש בבנות אולפנה? אמרתי לה שאפנק אותה, ושאם היא לא תרצה להמשיך, אז לא חייבים. וכך היה. זכר אלפא הביא בת אולפנה לפורקן, ונאלץ להסתפק בעצמו רק עם פורקן רגשי, אבל ההרגשה הייתה טובה והלכנו לישון מחובקים. וזה היה טוב.
;){kind=link}