אחרי נסיעה של כחצי שעה לכיוון צפון מערב, הגענו מתחנת הרכבת של וושינגטון הבירה לבית של אמא שלי ובעלה - הבית שגרתי בו במשך כשנה וחצי אחרי שאמי ובעלה התחתנו ולפני שחזרתי לארץ להתגייס. הבית לא גדול במיוחד אבל חמוד. בקומה הכניסה יש סלון, מטבח, וחדר שירותים. בקומה השנייה יש יחידת הורים עם אמבטיה ושירותים, עוד שני חדרי שינה וחדר מקלחת ושירותים - זאת הקומה של ההורים, אחי, ואחותי החורגת. מעל זה ישנה עליית גג קטנה. מתחת לסלון ולמטבח יש מין קומת מרתף שבה יש מין חדר דיי גדול שהיה מיועד למחסן כנראה, חדר מחשב, חדר כביסה, חדר שירותים ומקלחת, חלונות צרים הסמוכים לתקרה ודגל ישראל ענק שמכסה רבע קיר. כמו שכבר ניחשתם - זה היה החדר שלי בבית הוריי. עברנו לבית הזה, לפני כ-12 שנים, בסוף אביב של 2003, אחרי שאמא שלי ובעלה התחתנו. הבעיה הייתה שאחי, אני והאחות החורגת החדשה שלנו היינו צריכים להתחלק בשני חדרים. אחרי שהבנתי ששום חלוקת שלל למעלה לא תהיה לטובתי, החלטתי לעזוב את המערכה ולפתוח חזית בקומת המרתף. ההערכה ההתחלתית שלי הייתה שאחותי החורגת לא תוותר על החדר שלה (בכל מקרה היא הייתה שם לפנינו והיא גם גדולה ממני בכמה שנים), אחי, שקטן ממני בכמעט שש שנים (הוא היה אז בן 11), לא כ"כ ישמח להיות במרתף ורחוק מכולם (באמת שאני לא מבין את הקטע של פחד ממרתפים), ואני - לי אין שום בעיה עם לחיות בקומת מרתף כל עוד יש לי פרטיות וחופש פעולה מלא. אף אחד לא התנגד, כמו שחשבתי. ניקיתי את קומת המרתף, סידרתי אותה שתהיה מתאימה למגורים, הבאנו לשם קצת רהיטים, מיטה וחצי, מחשב חדיש לחדר מחשב. לבסוף תליתי דגל ישראל גדול על אחד הקירות וכמה תמונות ופוסטרים על קירות אחרים. וכך, תוך מספר ימים, מעונו הזמני של שר האנרכיה היה מוכן וכשר למגורים.
בחזרה לאמצע דצמבר 2007...
הגענו לבית אחרי שהייתי בדרכים ובאוויר יותר מ-18 שעות במצטבר. הורדתי את הציוד שלי למרתף. כמעט הכל שם נשאר אותו דבר. אותם רהיטים, אותן תמונות ואותם פוסטרים על הקירות, אותו הדגל, אותה מיטה, וגם אותה הרגשה של אי שייכות שוב מילאה אותי כמו שהיה בשנה וחצי שהייתי גר שם. החתול ירד למרתף ביחד איתי כאילו רוצה להזכיר לי מי הדייר הרשמי של המקום אחרי שעזבתי וחזרתי לארץ. סידרתי את הדברים שלי, שיחקתי קצת עם החתול, עליתי למעלה לשתות בירה עם בעלה של אמא שלי ולתכנן את החודש הקרוב. כבר אז הצטערתי שלא הבאתי איתי נרגילה, אבל כמו שהזכרתי קודם, זאת העסקה שחתמתי עם עצמי - לא להביא איתי נרגילה לארה"ב, וככה אשתדל לסיים עם כל העניינים כמה שיותר מהר ולחזור לארץ. כהרגלו בקודש, בעלה של אמא שלי קנה את הבירות, שמעולם לא שתה קודם, לקראת הביקור שלי. כמה שנים לפני כן, כשעוד הייתי נחשב דייר בבית הזה, הגענו איתו למסקנה שאנחנו צריכים לטעום את כל הבירות שיש בעולם. מאז אותו יום, לא הייתה פעם אחת שהוא קנה בירה שכבר שתינו בעבר. וכמובן שכשעליתי מהמרתף, ראיתי על השולחן ששיית בקבוקים תוצרת קליפורניה שזה עתה הוצאה מהמקרר. איזשהו לאגר מקומי. זרמתי.
יום למחרת התחלתי לטפל בעניינים שבגללם בכלל הטסתי לארה"ב. לצערי גיליתי שאהיה חייב להשאר שם שלושה חודשים. התאכזבתי. אחרי זה נזכרתי שלא הבאתי איתי את הנרגילה שלי והתאכזבתי עוד יותר. בלית ברירה המשכתי לזרום. התקשרתי למפקדים שלי בצה"ל והודעתי להם שאצטרך לשהות בארה"ב לזמן יותר ממושך משחשבתי, אבל כשאסיים פה, אשמח לחזור לקבע. אחר כך התקשרתי לאל על ושיניתי את מועד הטיסה שלי חזרה לאמצע מרץ. ביקשתי לשדרג למחלקת עסקים באמצעות נקודות של נוסע מתמיד וקצת כסף - צריך לפנק את עצמי איכשהו אחרי עגמת הנפש הזאת. החלטתי לא לשבת ולהתאבל על זה שאני חייב להשאר שם כ"כ הרבה זמן. בניתי לעצמי לו"ז אימונים (יש הרבה שדות, יערות ואגמים קטנים באיזור...מושלם בשביל ריצות בטבע), מצאתי עבודה במסעדת מזון מהיר בשם סאב וואי (SubWay) לא רחוק מהבית. מנהל הסניף חיפש מישהו שיחליף עובד שפוטר בגלל גנבות ובנוסף יעזור לו עם פירוק סחורה שמגיעה מדי יום רביעי לפנות בוקר. זה התאים לי בתור עבודה זמנית. הכסף היה לא רע. היה לי רק תנאי אחד - אני לא מוכן לעבוד בשבת. לא שמרתי שבת. הייתי נוסע בשבת, מעשן נרגילה, יוצא לאכול, רואה סרטים, אבל לא הייתי מוכן לעבוד בשבת. כשהמנהל שאל אותי מה הסיבה לתנאי שלי, הסברתי לו שאני בא ממדינת ישראל, שבישראל שבת זהו יום השבתון השבועי ושרוב האנשים לא עובדים ביום הזה, ושעל ידי זה שלא אעבוד בשבת אוכל להיות איכשהו קשור למדינה שלי. המנהל התרשם מרגשי הלאומיות שלי ואחרי שווידא שזאת הבקשה המוזרה היחידה שלי, קיבל אותי לעבודה - למשמרות ערב ועוד שלוש שעות נוספות כל יום רביעי לפנות בוקר.
וכך עברו להם הימים. בזמן שהעניינים, שבגללם טסתי לארה"ב, התגלגלו להם לאט בין משרדים שונים והמכונה הביורוקרטית משכה זמן, ניסיתי להתרגל למציאות (זמנית) חדשה. היה לי סדר יום די קבוע. בבוקר הייתי יוצא לריצה (חוץ מימי רביעי), חוזר, מתקלח, אוכל ארוחת בוקר, שורף זמן על כל מיני שטויות, יוצא לעבודה אחרי ארוחת צהריים, חוזר הביתה אחרי 22:00 והולך למחשב בתקווה שיש עם מי לדבר בצ'אט. היו לי כמה חברים ומכרים בארה"ב, אבל הם כולם היו רחוקים - מבחינה גאוגרפית, רגשית ומבחינת תפיסת עולם. בסופי שבוע הייתי מבלה עם ההורים, עם אחי, עם אחותי החורגת ועם החתול. לפעמים הייתי נוסע לבקר את דוד שלי שחי לא רחוק משם. הסתדרתי איתו הכי טוב. את האמת הוא לא באמת דוד שלי. הקשר המשפחתי בינינו כ"כ רחוק שאני לא יודע איך לתאר אותו אפילו. הוא אחד מקורבי-רחוקי המשפחה שלנו, הפרוסים לאורך החוף המזרחי, שהיגרו לארה"ב מתי שהוא באמצע שנות השבעים. הוא מבוגר ממני באיזה 40 שנה, אבל עדיין אני מאוד נהנה מלשוחח איתו.
אחרי שעבר השבוע הראשון שלי בארה"ב, התחיל השבוע השני. היה קר, אבל האווירה הייתה חמה - חגים מקומיים התקרבו. אף פעם לא חגגתי כריסטמס. לדעתי יש לנו, עם ישראל, מספיק חגים טובים ויפים. אבל אני חייב להודות שכשאתה נמצא בארה"ב בתקופה של כריסטמס, אתה מרגיש שמשהו טוב ויפה קורה מסביב. מין חמימות כזאת שמרגישים בכל מקום ציבורי שנכנסים אליו ושומעים את המנגינות המסורתיות של החג הזה שלהם. אבל עדיין, הכל היה זר, לא שייך - בעבודה, בחוץ וגם בבית הוריי. הזמן זרם לאט. החלטתי לא לעשות טבלת ייאוש עד שאחזור לארץ כי זה היה נראה בלתי נסבל לספור את הימים האלה בלי נרגילה . ואז...הכרתי אותה...
המשך יבוא...
;){kind=link}