בתחילת דצמבר 2007 השתחררתי משירות בקבע. אמנם באופן זמני, אבל החוויה הייתה מעניינת. לא חיכיתי לשחרור, לא ספרתי חודשים, שבועות, ימים, שעות כמו שאחרים עושים. כמו שאמרתי קודם, השתחררתי לא כי רציתי לסיים את שירותי בקבע, אלא מהסיבה שהייתי חייב לטוס לארה"ב בגלל עניין משפחתי-אישי. התכנון היה שכל מה שצריך להסתדר - יסתדר ושאוכל לחזור במהרה לארץ ולחזור למדים, לנשק ולשדה קרב.
היו ששה ימים בין השחרור שלי לטיסה לארה"ב. עשיתי את הסידורים האחרונים שלי לפני הטיסה, פגשתי הרבה אנשים שלא היה לי זמן להיפגש איתם בזמן השירות, עישנתי הרבה נרגילה, שתיתי הרבה בירה, וביליתי את הימים האחרונים שלי עם חברה שלי דאז. שנינו הגענו למסקנה שאנו רוצים להיפרד, מאחר וכבר ידענו שהקשר לא מוביל לשום מקום. האהבה הגדולה שהייתה בהתחלה כבר נעלמה ובעצם שנינו ידענו שאנו נשארים ביחד כי זה פשוט היה נח וכי בסך הכל היה לנו כיף לבלות ביחד. אבל עכשיו כשאני עוזב את הארץ (אמנם לזמן קצר) החלטנו לחתוך בלי חרטות ולהישאר ידידים - זה בעצם מה שהיינו עד עכשיו בלי לשים לב...רק עם סקס. ביום של הטיסה ארזתי מזוודה קטנה עם ציוד שיספיק לחודש (את כל שאר הדברים שלי העברתי כמה ימים לפני כן למחסן בבית של חברים בדרום). זהו. עכשיו אני חפשי לגמרי (לטוב ולרע)... הקשר עם החברה נגמר בצורה טובה, אני משוחרר מצה"ל (עד שאחזור לפחות), אין שכר דירה או כל התחייבות אחרת. לקחתי את הנרגילה שלי ושתי פחיות בירה והלכתי לחוף. מצאתי לי מקום נחמד על המזח, התמקמתי על הסלעים, הנדסתי מקום לנרגילה כדי שהגחלים לא יעופו, הכנתי ראש בטעם תפוח-נענע, הדלקתי גחל והתחלתי לעבד בראש שלי את כל מה שקרה בשבועות האחרונים. היה יום יפה וזה הרגיש טוב לשבת שם על הסלעים עם פחית בירה חצי מלאה, להריח את הים, לשמוע איך המים נוגעים בחוף, לבעבע את הנרגילה, לראות את הים האין סופי ולחשוב על העתיד כשכל האפשרויות פתוחות. בשלב מסוים השמש התחילה לנוע לכיוון המים וזה היה סימן בשבילי שהגיע הזמן להתקפל אם אני לא רוצה לפספס את הטיסה. חלק גדול ממני לא רצה לטוס בכלל. לא רציתי לעזוב את הארץ, רציתי לחזור לצבא, ויותר מכל - לא רציתי לטוס לארה"ב. אבל לא הייתה ברירה. לפני שעזבתי את החוף, עשיתי החלטה שעד היום אני לא כ"כ מבין אותה. מאחר ולא ידעתי כמה זמן באמת אצטרך להישאר בארה"ב, החלטתי שלא אעשן נרגילה כל זמן שאני שם וזה ידרבן אותי לחזור לארץ יותר מהר. אחרי ההחלטה האמיצה הזאת, אספתי את כל הזבל שייצרתי, עשיתי הליכה קצרה צפונה לאורך הטיילת כדי להנות עוד קצת מהנוף היפה, וחזרתי לבית שבו ביליתי במהלך השנתיים האחרונות כשהייתי יוצא מהבסיס. השמש כבר כמעט שקעה. סידרתי את הדברים האחרונים במזוודה, בדקתי שאכן יש לי את כל המסמכים שהייתי צריך, עשיתי מקלחת חמה, התלבשתי ויצאתי לדרך בלי שמץ של מושג מה צופן לי העתיד...
הגעתי לשדה התעופה בערך שעתיים וחצי לפני הטיסה. כהרגלי בקודש בשנים האחרונות הזמנתי טיסת אל על שיוצאת אחרי חצות ככה שאנחת בניו יורק מוקדם בבוקר אחרי שינה טובה במטוס. עברתי את כל השלבים המסורתיים של שדה התעופה והגעתי לשער יציאה שלי. הדבר האירוני לגביי הוא שאני אוהב את כל מה שקשור לשדות תעופה, אוהב מטוסים, אוהב לטוס, אוהב לבקר במקומות. אבל יש דבר אחד שאני לא אוהב - אני לא אוהב לעזוב את הארץ. בעיה רצינית. לפני שהתחילה העליה למטוס, הספקתי להתעדכן בחדשות שממש ברגעים אלה מתחוללת סופה ממש חזקה מעל החוף הצפון מזרחי של ארה"ב וקנדה...מדהים. הגעתי לתור למטוס לפני שהוא הספיק להיווצר ולהתארך, נכנסתי למטוס, החלפתי כמה מילים עם הדיילת, התמקמתי במקום שהזמנתי לעצמי מראש, חגרתי את עצמי, הנחתי את הראש על הכרית שחיכתה לי במושב, ונרדמתי.
התעוררתי בערך שלוש שעות לפני הנחיתה (מספיק זמן לראות סרט). הלכתי לבדוק אם אפשר להכין קפה ו\או להתחיל עם איזו דיילת. חזרתי למושב רק עם קפה. לא הייתה לי סבלנות לסרטים, אז ישבתי ועקבתי מהחלון אחרי היבשת שכוסתה בלבן אחרי הסופה. נחתנו כמתוכנן בשעה 5:30 בשדה התעופה JFK שבניו יורק. עברתי במהירות (עד כמה שמתאפשר) את כל שלבי היציאה משדה התעופה, ויצאתי לאוויר הקר של בוקר חורפי. ניו יורק הייתה אחרי סופה, מלאה בשלג, הרבה רחובות צדדיים נסגרו לתנועה והרבה רמזורים לא פעלו. בקיצור, יום נפלא למי שרוצה להגיע לאיפה שהוא. לא היה לי כח להיסחב ברכבת התחתית, אז למרות הפקקים החלטתי לקחת מונית לתחנת הרכבת הראשית של ניו יורק. להפתעתי הנסיעה לא התארכה יותר מדי זמן. קניתי כרטיס לרכבת המהירה לוושינגטון הבירה וירדתי לרציף. הרכבת הגיעה בזמן. זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת בתוך ארה"ב. מצאתי לעצמי מקום ליד החלון וכשהתיישבתי הרכבת כבר התחילה לדהור לכיוון דרום. יצאנו מהעיר, הנוף האורבני התחלף בנוף של הרבה לבן שמתוכו עולים שלדים של עצים ללא עלים. הרכבת נסעה מהר. יותר מהר מהרכבות בארץ. הסתכלתי על הנוף הנע, חשבתי על החיים, על האירועים של החודש האחרון, על העתיד, והתעוררתי בתחנה הסופית - וושינגטון הבירה. אמא שלי ובעלה פגשו אותי כשירדתי מהרכבת, התחבקנו, הלכנו לרכב, והתחלנו בנסיעה לכיוון הבית שלהם בעיירה קטנה במרחק של כ25 דקות נסיעה מהבירה. תוך כדי נסיעה דיברנו על הרבה דברים, בעיקר על מה קורה איתי, ומה קורה איתם ועם אחי שעדיין גר איתם. קצת אחרי שיצאנו מהעיר, אמא שלי ובעלה, כאילו תיאמו את זה מראש, שאלו ביחד, "אז מתי אתה מתחיל לימודים?". קיוויתי שהנושא הזה יבאו אחרי שיאכילו אותי עד אפס מקום בקניידלך. "כן...זאת הולכת להיות תקופה מאוד שמחה ומאתגרת...", חשבתי, אבל אפילו לא תיארתי לעצמי עד כמה המחשבה הצינית הזאת תהפוך למציאות...
המשך יבוא...
;){kind=link}