שנה ושלושה חודשים עברו מאז שהתחלתי את הבלוג ועזבתי אותו מסיבות אישיות. הרבה דברים קרו מאז. כמעט הכל השתנה. הבית היפה בגבעות התחלף בדירה רעועה אך מרווחת באחת הערים באזור המרכז. נופי הגבעות היפים התחלפו לרחובות אחידים עם בניינים משנות השמונים. במקום אוויר גבעות אני בטוח שאני נושם משהו שמרגיש כמו 30% דלק ועוד 70% שלא נדע. עליית הגג, שתמיד הייתה מלאה בבקבוקי בירה ריקים או פחיות מחוצות ועשן נרגילה שסירב לעזוב את המקום כמבקש להיות קשור ליוצרו, התחלפה במשרד קטן עם אותו ציוד, עם אותו דגל ועם אותם זיכרונות. ההבדל הקטן הוא שהתחלתי לחטוא לפעמים בוויסקי טוב וסיגר קובני, למרות שאני חייב לציין שנאמנותי לבירה ונרגילה נשארה על כנה ולא הולכת לשום מקום. סיימתי את לימודיי - ועכשיו אני אנרכיסט מוסמך. לא סתם. אני חושב שהוסמכתי לזה עוד בהיותי נער. אבל בכל מקרה את הלימודים סיימתי בהצלחה לפני כחצי שנה ועכשיו נשאר רק פרט אחד קטן - להפוך את הידע לרווחים. הרבה מים זרמו בשנה האחרונה. נחלתי הרבה הישגים אך גם הרבה אכזבות. אבל למדתי משהו חשוב - אתה לעולם לא יכול לדעת לאן החיים יזרקו אותך מחר. אבל עד מחר עוד הרבה עשן יעבור בצינור של הנרגילה. ואז אתה עוצר לרגע, וכמו כל לוחם דגול שמנקה את חרבו מדם אויביו בין קרב לקרב, מגיע למסקנה - זה לא באמת משנה אם אתה חי בגבעות או בעיר מגעילה, וזה לא באמת משנה כמה אויבים יש לך, וזה גם לא באמת משנה מה אתה נושם - אוויר גבעות או דלק של אזור המרכז, וזה אפילו לא משנה אם אתה ממלא כל ערב בעשן נרגילה את עליית הגג שלך או משרד קובייה קטן. מה שכן משנה זה שלא משנה לאן החיים יזרקו אותך באותו יום, אתה עדיין יכול לחזור הביתה, לחבק את האחת שאתה אוהב, להחליף איתה חוויות, לאכול ארוחת ערב ולקינוח להדליק גחל לנרגילה, לפתוח בקבוק בירה קר, לעלות על אותו גל עם המוזה ולכתוב זיכרונות...
האמת היא שחשבתי הרבה האם להמשיך לכתוב מאיפה שהפסקתי לפני שנה ושלושה חודשים או להתחיל מנקודה אחרת, והחלטתי להתחיל מחורף של שנת 2008 שבו פגשתי את אהבת חיי בסיפור מרתק, שמעלה בי דמעה כל פעם שאני נזכר בו, על איך שהחיים סחפו אותנו לאופקים, שאפילו בחלומות הכי פרועים שלנו, לא יכולנו לדמיין, ועל אהבה גדולה שהביאה אותנו לכאן אחרי הרבה שמחות, אכזבות וכמה טיסות מעל האוקיינוס... (המשך יבוא בתקווה מחר...בהתחשב בכיוון שהחיים יזרקו אותנו...)
;){kind=link}