עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

יושב בעליית גג חמוש בנרגילה, בירה ומקלדת מול נוף מדהים של גבעות וואדיות. בין גושי העשן עוברות מחשבות שצצות ממעמקי תודעת האדם. מקליד כל עוד הגחל דולק...
חברים
סיפורה של OMagic1979Night Owlnataliaדון
נושאים
חיים  (23)
נרגילה  (9)
אהבה  (8)
מסע  (6)
אנרכיה  (4)
בירה  (4)
הרפתקה  (3)
זיכרונות  (3)
זכרונות  (3)
ים  (3)
כאב  (3)
עתיד  (3)
פגישה  (3)
צדק  (3)
שיחה  (3)
אכזבה  (2)
בוקר  (2)
וויסקי  (2)
חלום  (2)
יומן  (2)
מבצע  (2)
מחשבות  (2)
עליית גג  (2)
ערפל  (2)
צבא  (2)
תקווה  (2)
אבדן  (1)
אופק  (1)
אירוסין  (1)
אכזבות  (1)
אלהים  (1)
בדידות  (1)
בטחון עצמי  (1)
בנות אולפה  (1)
בת אולפנה  (1)
גורל  (1)
געגועים  (1)
דת  (1)
הגדרה עצמית  (1)
החלטה  (1)
החלטות  (1)
הישרדות  (1)
הכרות  (1)
הצלחות  (1)
התחלה חדשה  (1)
התלבטות  (1)
התמודדות  (1)
וידוי  (1)
ויסקי  (1)
זהות  (1)
חברים  (1)
חוויות  (1)
חול  (1)
חומוס  (1)
חופש  (1)
חזרה  (1)
חרטה  (1)
חתול  (1)
חתונה  (1)
טבע  (1)
טבעת  (1)
טוסט שרוף  (1)
טיסה  (1)
יקום  (1)
יראת קודש  (1)
כדורגל  (1)
כושר  (1)
כישרון  (1)
מוזה  (1)
מוסר  (1)
מזח  (1)
מכתוב  (1)
מלחמה  (1)
מסור  (1)
מסעות  (1)
מעבר  (1)
מרתף  (1)
משימה  (1)
משפחה  (1)
משפט  (1)
נוסטלגיה  (1)
ניסיון  (1)
נעורים  (1)
נפילה  (1)
נשיקה ראשונה  (1)
סכנה  (1)
סעודת שחיתות  (1)
סערה  (1)
סקס  (1)
עשן  (1)
פוליטיקה  (1)
פיצוץ  (1)
פציעה  (1)
פרידה  (1)
ציד  (1)
קדושה  (1)
קידוש  (1)
קצה  (1)
קריאה לעזרה  (1)
רכבת  (1)
שבת  (1)
שינוי  (1)
שיעור  (1)
שקיעה  (1)
תהום  (1)
תכנונים  (1)
תכנית  (1)
תפילה  (1)
עליית גג
08/01/2014 22:09
נצח ימיני
יומן, מסע, מסעות, עליית גג, אנרכיה
בעליית הגג הכל שקט. אור הירח חודר דרך החלון. סוף סוף מצאתי מקום שבו אני יכול להתחבר לעצמי ולטבע. כאן, בחושך, יוצא לאור סיפורו של עבדכם הנאמן. סיפור שלוקח אותנו למסע בין יבשתי לאורך חיי, לתוך יער סבוך של זכרונות וחוויות של ילדות, נעורים, צבא והחיים שלאחר מכן, ועמוק אל תוך המודע והתת מודע. כמה עמוק? את זה עוד תגלו...
נצח ימיני - שר האנרכיה
0 תגובות
בחזרה לשומרון - מבצע "רוחות מזרח"
16/04/2016 21:12
נצח ימיני
מעבר, התחלה חדשה, מבצע, חיים

עברו שבועיים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. הרבה דברים קרו בשבועיים האלה. השיא היה ביום חמישי – מצאתי לעצמי מאורה חדשה בגבעות של השומרון. יחידת דיור ממש קטנה עם גינה חמודה שנמצאת על צוק, נוף מדהים של הרים, גבעות, וכפר ערבי קטן על שלוחה בצד השני של הוואדי צפונית מזרחית למאורה שלי. איך התגעגעתי למואזין – ואני ממש לא צוחק! מעניין איך דברים עובדים...לפני שיצאתי לציד בעקבות מקום מגורים, ביקשתי מהיקום שיסדר לי מקום שאוהב ושאוכל למצוא בו שלווה ושקט נפשי. ובסוף, היקום השאיר לי את האפשרות שהכי מתאימה לי. אני יכול לשבת שעות מול נוף יפה, לשמוע את הרוחות בוואדי, את המואזין, את הבועות בכד של הנרגילה...רומנטיקה. אבל עד אז יש עוד זמן. אני עובר מתי שהוא בשבועיים הקרובים. בינתיים, הבית, שגרתי בו עד עכשיו נראה כמו דירת מסתור של שירות חשאי שצריך להזדכות עליה. מאז שחזרתי מהשומרון ביום חמישי, כל מה שאני עושה זה ממלא שקיות זבל בבגדים ועוד כל מיני דברים שלא אקח איתי, ממלא קרטונים בדברים שאני כן אקח איתי, ושורף מסמכים ישנים שאני לא צריך יותר בתוך המנגל. מזל שיש שבת ואפשר לנוח מכל הבלגאן הזה. אמנם המעבר הזה נובע מנסיבות מצערות בשבילי, אבל אני חושב שיש חלקיק קטנטן של שמחה שמהול בתוך כל הכאב הזה. התחלה חדשה בצלו של כאב גדול.  בסופו של דבר, מצאתי מקום שאני מתחבר עליו – מאורה קטנה על צוק עם נוף מדהים. כמו לחיות על קצה היקום. כמובן שיש עוד דברים שצריך לעשות כדי להפוך את המקום לראוי למגורים – לנקות, לסדר קצת את הצנרת, למצוא דרך להתחבר לאינטרנט, לארגן מקרר ומכונת כביסה, לנכש את העשבים בגינה לפני שאני מביא לשם ספות ונרגילות. בקיצור, יש מה לעשות. זהו עכשיו אני חייב לחזור לאריזות. כנראה שפעם הבאה שאכתוב פה תהיה לאחר סיום מבצע מעבר דירה – מבצע שקראתי לו "רוחות מזרח".

שבוע טוב.

0 תגובות
היה לי חלום
02/04/2016 20:56
נצח ימיני
אהבה, זיכרונות, כאב, ויסקי, נרגילה, חלום
היה לי חלום. ובחלומי טסתי לבצע משימה ביבשת אחרת. במהלך המשימה הכרתי בת אולפנה יפה במראה ובנפש. התאהבנו. זאת הייתה אהבה גדולה. אבל היו גם כוחות רשע שניסו בכל דרך אפשרית לשבור את האהבה הזאת ולהפריד ביני לבין בת האולפנה. ולבסוף הם ניצחו. היה לי חלום שחלמתי במשך שבע שנים. התעוררתי לסיוט. החדר ריק, המיטה קרה, בת האולפנה איננה. הלכה. איך אדע להבדיל בין חלום למציאות? הייתה תקופה שחשבתי שמציאות זה מה שרואים דרך כוונת או בתצלומי לוויין. אחר כך הייתה תקופה שהייתי בטוח שמציאות זה להתעורר בבוקר ולראות את החיוך היפה שלה. היום אין כלום. רק זיכרונות. זיכרונות שממלאים אותי עם כל בקבוק וויסקי שאני מרוקן. זיכרונות שצפים ועפים בחלל החדר ומסתבכים בסיבי העשן של הנרגילה. זיכרונות שלא אשכח לעולם.
היה לי חלום.
לעולם לא אחלום עוד...
0 תגובות
יום שישי - 1.4.2016 - סיכום השבוע
01/04/2016 16:38
נצח ימיני
היה שבוע מטורף. אפשר לסכם אותו ב-4 מילים: עבודה, אימון, נרגילה, לישון. זה פחות או יותר מה שעשיתי כל השבוע. בעבודה הייתה אמורה להיות ביקורת על תחום שאני אחראי עליו, ולכבוד הארוע המיוחד מלא אנשים התרוצצו כמו אוגרים שרצים להנאתם בתוך גלגל. רק שבמקרה הזה זה לא היה להנאתם. בסוף הצלחתי לדחות את הביקורת לשבוע הבא - עכשיו האוגרים יתרוצצו קצת פחות. התחלתי ממש להשקיע באימונים. השבוע רצתי כל ערב, לאט לאט מגדיל את מרחק הריצה. רץ לחוף, אימון קצר, ריצה לאורך קו המים וחזרה. עוד חודש-חודש וחצי, כשהים יתחמם קצת, אתחיל לשלב גם שחיה באימונים שלי. העניינים עם בת האולפנה שלי לא מתקדמים בכלל. יותר נכון הם מתקדמים, אבל לא לכיוון שאני רוצה, אלא לכיוון ההפוך. אני בינתיים מקווה שדברים יסתדרו והיא תחזור אליי. היום זרקתי מלא דברים ישנים מהבית. אני מנצל את ימי שישי בשביל לאט לאט לרוקן את הבית מדברים שאין ולא יהיה להם שימוש. איפה שהוא עמוק בתוכי אני מבין שכשיימצאו דיירים לבית, אצטרך לפנות אותו, אז אני מתחיל כבר מעכשיו "להוריד זבל". יש הרבה דברים שאני מתלבט אם להשאיר או למכור, אבל זה גם מאוד תלוי לאן אני עובר. מה שבטוח - כורסת הנרגילה שלי באה איתי גם אם אני עובר לאנטרקטיקה. החלטתי גם שהגיע הזמן לקנות מקרר. עד עכשיו חיכיתי שימצאו דיירים לבית ושאקנה מקרר כשאעבור למקום חדש, אבל הדיירים לא באים, ולי נמאס להתנחל אצל אנשים לארוחות ערב או להתקיים ממנות קרב. בתכלס, את הארוחה העיקרית של היום אני אוכל בעבודה על חשבון הברון, אבל מקרר בכל זאת צריך - ולא רק בשביל לחזור הביתה בערב, אחרי עבודה או אימון, ולהתיישב לעשן נרגילה עם בקבוק קר של בירה ביד. בסוף עדיין לא קניתי מקרר, אבל יש תכנית אופרטיבית, אז כנראה במהלך שבוע הבא. השבוע כמעט ולא היה לי זמן לעבוד על העסק, מקווה שיהיה יותר זמן לזה שבוע הבא. אני כבר רוצה להגיע למצב שאני מתחיל לגייס לקוחות, אבל כמו שזה נראה עכשיו, השלב הזה עוד רחוק. בקיצור, יש עוד הרבה מלחמות לנהל ובהרבה חזיתות, אבל נראה שאני מתחיל קצת להשתלט חזרה על העניינים. ועכשיו הגיע הזמן להתרווח על כורסת הנרגילה, למזוג לעצמי וויסקי, להדליק גיחל ולהנות מטבק משובח עם מוזיקה טובה ברקע...
שבת שלום :)
0 תגובות
הזמנה פתאומית והזויה לפורים באילת
25/03/2016 13:00
נצח ימיני
חיים, זיכרונות, חברים, וויסקי, טיסה
יום רביעי, 23.3.2016, יום לפני פורים.
יושב במשרד וחושב על החיים. מחר כל החברה בחופש. בכל הקומה שוררת אווירת חג, אבל לי קשה לשמוח. העוזרת שלי מציקה לי מדי פעם עם שאלות לגבי פרוייקט שהפלתי עליה. אצטרך להתנצל לפניה ביום ראשון שלא הייתי מספיק סובלני לשאלות שלה. פתאום, הנייד מצלצל. מספר שאני לא מכיר. בטח עוד אחד מהעקרבים שרוצים לעקוץ את המאורה שחלקתי עם בת האולפנה עד לא מזמן. עונה. מתברר שזה החבר׳ה שעשיתי איתם מפגש פסגה במרפסת לפני כמה שבועות - חבר ותיק וידידה מהשירות. 
- אח יקר, בוא לאילת!
- השתגעתם? מה לי ולאילת עכשיו?!?
- תקשיב טוב! מסיבת פורים של היחידה. ארגנו לך אישור כניסה. לפני המסיבה, יהיה שם את כל הסטיות שלכם שקשורות לפורים...קריאת מגילה, תפילת ערבית, יש מספיק חבר׳ה שמתפללים. יהיו שם עוד חבר׳ה ״לשעבר״ שאתה אולי מכיר, וכוסיות...לא יזיק לך.
- חבר׳ה, תודה, אבל יש רק כוסית אחת שמעניינת אותי עכשיו, וכמו שאתם יודעים, היא עושה הכל כדי להתרחק ממני.
- אלכוהול חופשי, ללא תחתית, נרגילות, סיגרים קובניים. יש טיסה ב-21:35 משדה דב. תגיע שעה לפני. תדאג שהחזרה תהיה ביום שישי, יש לו״ז למחר. דאגנו לך למקום לישון. חוץ מהטיסות הכל עלינו.
חלאות. שמרו את מכת המחץ לסוף. באמת שאני לא זוכר מתי אמרתי ״לא״ לוויסקי, נרגילות וסיגרים קובניים בחינם. זה לא קרה גם הפעם. הסתכלתי על השעון - שש וחצי שעות עד לטיסה. אחרי שבדקתי באינטרנט שיש עדיין מקומות פנויים בטיסה, ביצעתי הזמנה הלוך-חזור בתעריף מוזל דרך החברה שבה אני עובד. טוב, אני מניח שעכשיו הכל מוכן - הגיע הזמן לעזוב את הבניין. איחלתי לעוזרת שלי פורים שמח, הזכרתי לה שהדו״ח צריך להיות על השולחן של הבוסית עד יום ראשון בשעה 10:00 לכל המאוחר ושאם יש שאלות, אני זמין בווטסאפ, והלכתי.
בדרך הבייתה קפצתי לסופר לקנות כמה דברים לאכול אחרי הצום, שלחתי למתווך הודעה שהטירה תהיה ריקה עד יום שישי בצהריים ושאם הוא רוצה להביא אנשים לראות - תפאדל, וודאתי שוב עם החבר׳ה שבאמת תהיה קריאת מגילה, וכך הגעתי הביתה. התארגנתי על ציוד בסיסי, זרקתי הכל לתיק גב - כמו בימים הטובים במהלך השירות כשהיו מקפיצים אותי לכל מיני מקומות מוזרים. אחרי החשיכה, כשנגמר הצום, שתיתי בקבוק מים, אכלתי כמה סנדוויצ׳ים שהכנתי ויצאתי לדרך. 
מגיע לשדה דב. בטעות הגעתי מוקדם - שעתיים וכמה דקות לפני הטיסה. חשבתי שלאוטובוס ייקח יותר זמן להגיע. כמה פעמים טסתי מהמקום הזה, אבל הפעם זאת טיסה אזרחית והייתי צריך לעבור את בידוק הבדיחה של רשות שדות התעופה. כן, ארזתי לבד. ניגשתי לדלפק. התברר שיש מקומות פנויים בטיסה מוקדמת יותר שיוצאת עוד 20 דקות. בהסעה למטוס הודעתי לחבר׳ה שאני נוחת בסביבות 20:30 וכמו תייר אמיתי, צילמתי כמה תמונות של המטוס לפני שעליתי. זה היה מטוס קטן, נראה לי הכי קטן שיש בצי של ארקיע, לפי מספר השורות שספרתי, יכול להכיל לא יותר מ- 80 נוסעים.
בזמן ההמראה נזכרתי איך טסתי למשימה האחרונה שלי, ואיך פגשתי את בת האולפנה שלי במהלך המשימה הזאת - פגישה ששינתה את כל החיים שלי. אחרי שהמטוס המריא, התייצב לכיוון דרום והתרחק מהאורות של הערים שעברנו מעליהן, צפיתי באוקיאנוס אין סופי של מדבר חשוך עם אורות שצצו על הקרקע מדי פעם. רק אז הבנתי שרק לפני חמש שעות הייתי בעבודה בלי תכניות לפורים, ועכשיו אני פאקינג טס לאילת. התעוררתי מהחלומות בהקיץ כשהמטוס נגע בקרקע. נכנסתי ל״טרמינל״ של שדה התעופה הפרימיטיבי של אילת. החבר כבר חיכה לי שם. כמו פעם, בלי סימנים של הכרות, יצאתי מהשדה והתקדמתי בכיוון שסימן לי. כעבור שתי דקות בערך נכנסתי לרכב. שם אמרנו שלום כמו שצריך. הידידה מהשירות נהגה, והחבר ישב לידה. ראיתי אותם רק לפני כמה שבועות, אבל משהו בהם השתנה. או שאולי אני השתנתי. מה שמצחיק זה שאני חיברתי ביניהם באותו מפגש. אפילו לא טרחתי לשאול איך זה עובד כשהיא רוב הזמן בחו״ל.
- אם אתה צריך להתפלל ערבית, קריאת מגילה בשעה 22:50. קוראים מהר ואחרי זה המסיבה. הכל כשר שם. אין מה לדאוג. יש משהו שאתה רוצה לעשות עד אז?
- לא ממש. לא חשבתי על משהו.
- יש לנו איזה סידור שצריך לעשות, פשוט לא חשבנו שתגיע מוקדם. רוצה להצטרף?
- בשמחה, כל עוד זה לא כרוך בלצאת מגבולות המדינה או לצפות בכם ערומים. 
- יופי. קח, תחליף סים בנייד, ותוריד ת׳משקפי הארי פוטר. צריך עדשות?
- לא תודה, זה מספר נמוך, אסתדר בלי. גם ככה אני רוב הזמן לא מרכיב אותם. שמתי אותם רק לטיסה. לאן נוסעים?
- תכף תראה, הכל בסדר, אל תדאג.
אחרי הטיול הקצר שלנו בעיר הדרומית, הגענו למקום המסיבה. הקראיה באמת הייתה מהירה. מה שתמיד אהבתי לגבי המקום בו שירתתי זה שחוץ מבטחון לאומי, שומרים גם על המסורת של עמנו...ככה לא שוכחים לשם מה נלחמים :) . זיהיתי כמה פרצופים. לא בטוח שהם זיהו אותי. התיישבתי ליד ה״בר״ המאולתר. באמת היה אלכוהול וסיגרים קובניים חינם. אז לא סתם טסתי. ביקשתי בלק לייבל נקי וסיגר לא חזק מדי - הבחורה שחילקה אותם הביאה לי רומיאו וג'ולייט וויד צ'רצ'יל...לך תבין את השמות שהקובנים מחלקים לסיגרים שלהם. וככה התקדם הלילה - וויסקי, סיגרים קובניים, אוכל לא רע, מוזיקה טובה. ניהלתי כמה שיחות עם אנשים. ידעתי שאני מסומן שם כאחד שכבר לא בשירות - אני מניח שזה פשר המדבקה עם הדגל שהדביקו עליי. היו שם עוד כמה כמוני...עם מדבקות...חחח. ראיתי שם שני חבר׳ה שהייתי בטוח שהזדכו עליהם עוד כשהייתי בקבע. מתברר שלא. החבר׳ה שלי נעלמו. יכלתי לנחש למה. הייתי שם בעבר. היה מעניין לדבר עם אנשים שנמצאים במקום שהייתי בטוח שאקדיש לו את החיים שלי, אבל הרגשתי לא שייך, מנוכר. בשלב מסויים החבר'ה חזרו, רוקנו עוד כמה שוטים של וויסקי לזכר הימים הטובים, דיברנו קצת, ואז הגעתי למסקנה שאני מת מעייפות. הם לקחו אותי ל״מעונות של הדתיים והחנונים״ שסידרו למי שלא יכול לנהוג הבייתה ורוצה להתרחק מהרעש. לא בטוח שאני לגמרי משייך את עצמי לאחת מהקבוצות האלה - בטח שלא לקבוצה השניה. התיק גב שלי כבר היה בחדר, נתנו לי מפתח וקוד לכספת. ישבנו עוד קצת בחדר, עדכנתי אותם בארועי השבועות האחרונים, קבענו להפגש מתישהו בצהריים ואז הם הלכו ואני נפלתי לישון.
יום חמישי, 24.3.2016, פורים.
אחרי קריאת המגילה, חטפתי ארוחת בוקר קלה - המבורגר, לף בלונד ולקינוח קפה שחור שהוכן בצורה דיי אשכנזית. החלטתי שפעם הבאה אני מכין לעצמי. היה לי כמה שעות עד לפגישה עם החבר׳ה, אז ארגנתי לעצמי נרגילה וירדתי לחוף. בניגוד לחשושות שלי, מזג האוויר היה דיי נעים. הייתה אפילו בריזה קלה מהים. וכך ישבתי שם, במקום הכי דרומי במדינה, על חופו של ים סוף שדרכו אבותינו הגיעו לחוף מבטחים לפני אלפי שנים. מבעבע את הנרגילה וחושב, ״מה לעזאזל אני עושה פה״. בצהריים נפגשתי עם החבר׳ה. ישבנו, דיברנו על דברים שברומו של עולם: בטחון לאומי, היחסים שלי ושל בת האולפנה - לאן, וחיי מין של פילים. לגבי האחרון - נראה לי שהחום עושה את שלו בסוף. נו טוב. בסוף החבר׳ה אמרו שהם צריכים ללכת ושלא בטוח מתי הפעם הבאה שנתראה בהרכב הזה. לא שאלתי שאלות...ככה זה אצלנו. פשוט לא שואלים. הודאתי להם על האירוח הספונטני, חיבוקים אחרונים והם הלכו. נשארתי לשבת שם, עם מלא מחשבות והרבה שאלות שלא נשאלו. כעבור כ-20 דקות, ראיתי באופק מטוס צבאי קטן ממריא לכיוון צפון. גם שם הייתי בעבר. הכל היה כל כך טוב ופשוט אז. כל מה שרציתי באותו רגע זה חיבוק מבת האולפנה שלי, רציתי שהיא תהיה שם איתי. עצמתי את העיניים בתקווה שכשאפקח אותן היא תשב לידי, אבל זה לא קרה. ואז הוצאתי את האייפון והתחלתי לכתוב את הפוסט הזה..
האמת היא שחשבתי לחזור הבייתה עוד באותו יום אבל לא היה לי כח לברר עם ארקיע האם אפשר לשנות את מועד הטיסה. במקום זה לקחתי נרגילה והלכתי לעשן על החוף ולחשוב מה עושים הלאה. אני חושב שהייתי צריך את החופשה הלא מתוכננת הזאת. הייתה לי הזדמנות לפגוש אנשים שלא ראיתי יותר משמונה שנים, להרגיש שוב, ולו אפילו טיפה, איך זה להיות חלק מהמערכת, לדבר עם חברים, ולנסות להבין מה קורה לחיים שלי. בתכלס בסוף הבנתי שזאת הייתה בריחה מהמציאות ליומיים שחברים שלי אירגנו לי ואני קפצתי על ההזדמנות.
יום למחרת, אחרי ארוחת בוקר, ירדתי לשדה התעופה, עליתי על מטוס, התיישבתי במושב ליד חלון, ובזמן שצפיתי איך אילת מתרחקת, הבנתי שאני בדרכי חזרה לצרות שלי...
שבת שלום :)








0 תגובות
בוקר שישי עם בירה בים
11/03/2016 12:26
נצח ימיני
ים, בירה, חיים, תהום, געגועים, מכתוב
בוקר שישי. למרות שעוד פעם לא ממש ישנתי בלילה האחרון, יצאתי לריצה קצרה. בסוף, הריצה ה"קצרה" הזאת הביאה אותי עד לים. אמרתי שאם אני כבר פה, אז למה לא לנסות להנות מהמנגינה של הגלים. קניתי לעצמי בקבוק בירה, התמקמתי על אחד הסלעים, והתמסרתי לטבע. יום יפה, נוף מדהים, רעש גלים מהפנט, חסר רק משהו אחד - בת האולפנה שלי שתשב לידי, תניח עליי את הראש, תחלוק איתי את הבוקר הזה. התעוררתי מההזיות שלי למשמע צליל ממש מעצבן באוזניית בלוטות' - שיחה נכנסת. מתברר שאתמול קבעתי עם מישהי שתבוא לראות את הבית היום בבוקר. מתוך שלושה אנשים שקבעתי איתם, דווקא הראשונה שאמורה לבוא יצאה לי מהראש. טוב נו...הזזנו את הביקור המרגש לצהריים. כן, רק הקפצתי את המודעה של הבית להשכרה ביד 2 , וכמו חיות טרף, שוכרים פוטנציאליים התחילו להסתער על קן האהבים של בת האולפנה ושלי. כשהעולם קורס, גם חומות המבצר נופלות, לוחמים של צבאות זרים באים לכבוש את הבית, ואני כמו רמטכ"ל כנוע ללא צבא עומד שם ומקשיב לדיבורים על חלוקת שלל מלחמה. לא יודע עוד מכה זמן אעמוד בזה. אנשים שאני מדבר איתם, אומרים לי שגם עכשיו, כשהמצב חרא והחיים בזבל, אני משדר הרבה כח, עצמה ובטחון עצמי. אז איך זה שאני לא מרגיש ככה? וגם מה זה משנה מה אני משדר - זה בסך הכל מנגנון השרדות. לצערי מנגנון ההשרדות הזה לא יכול לטשטש את העובדה שבסופו של יום אני חוזר לבית ריק מלא בזיכרונות, ומפנים שוב פעם מחדש שהמשפחה שלי מתפרקת ושנשארתי לבד בעולם הזה. טוב נו...לא לגמרי לבד...יש איתי גם את המצפון שלי וכנראה גם אלוהים.
ביום ראשון היא באה לקחת את הדברים שלה וחלק מהרהיטים. היא ביקשה שלא אהיה בבית כשזה קורה. גם לי זה לא קל, אז גם ככה לא תכננתי להיות פה. לא יודע איזה דברים בדיוק היא מתכננת לקחת. נראה לי שאשלח לה אימייל ואבקש שתשאיר חלק מהתמונות שלנו ביחד וחלק מהציורים שהיא ציירה. שיישאר לי משהו ממנה. 
אני כבר באמת לא מבין מה המטרה של חיים. אומרים שהכל לטובה וגם דברים שאנחנו לא רוצים שיקרו, קורים כי אנחנו בחרנו אותם, הנשמה שלנו. זה לא הופך אותנו למזוכיסטים? ואם הנשמה שלי בחרה בשבילי את הדרך הזאת, למה היא לו מאותת לי במורס או כל דרך אחרת לאן עליי להמשיך? כי כרגע אני לא רואה את עצמי זוחל חזרה מתוך התהום הזאת. ואולי זה הייעוד שלי...לטפס לפסגה, ליפול וחוזר חלילה. מכתוב.
שבת שלום...

0 תגובות
כמעט התעלפות ברכבת והכרות חדשה ומוזרה
09/03/2016 20:58
נצח ימיני
זה היה יום הזוי. הוא התחיל בזה שהמנהלת קראה לי למשרד שלה על הבוקר. בהתחלה חשבתי שזה בעניין הבירה בעבודה אתמול, אבל מתברר שכל עוד העבודה דופקת, לאף אחד לא אכפת מה עוזר לתהליך. אחרי כמה שאלות בענייני עבודה, שוחחנו במשך כמעט שעתיים על דברים שברומו של עולם כשבמרכז עומדת השאלה מה קורה בחיים שלי. כבר הזכרתי את העובדה שיש לי פסיכולוגית בחינם בעבודה. אני לא יודע איך היא קלטה את זה, אבל האמת שהשיחה הזאת הייתה ממש במקום. בלילה הקודם לא יכלתי להירדם. הגעגועים לבת האולפנה שלי אכלו אותי. ממש לא ישנתי כל הלילה. במקום לישון, עברתי על אלבומי תמונות שלנו, קראתי שוב ושוב ושוב את הסיפור שכתבתי כאן בבלוג על איך שפגשתי אותה...סיפור שעדיין לא סיימתי לכתוב את ההמשך שלו. מזגתי לעצמי וויסקי, אבל גם זה לא הרדים אותי. בקיצור לילה לבן. אז השיחת נפש עם המנהלת הייתה מאוד במקום. תוך כדי השיחה נזכרתי שיום רביעי היום ועליי לצאת מוקדם, ובזה הסתכם יום העבודה שלי. נפלא. כל הזמן מאז שיצאתי מהעבודה, ניסיתי לחשוב על דברים טובים, חיוביים, להאחז במשהו שיחבר אותי לקרקע, אבל המחשבות זרמו למקומות אחרים לגמרי. כשהגעתי לאן שנסעתי, הצלחתי להכריח את עצמי להתרכז למשך שעה וחצי בשביל לא להגיד או לעשות משהו מטומטם שאחרי זה אני אצטער עליו. הצלחתי. בסוף כל הצדדים היו מרוצים...בעיוות מאוד ציני של המושג. בדרך חזרה לרכבת הגעגועים שוב התחילו להשתלט עליי. עד שהגעתי לתחנה התחלתי להרגיש ממש לא טוב...נראה שהצינון שעדיין לא עבר עד הסוף, חוסר שינה וכל החרא שמסביב עשו את שלהם. מצאתי לי מקום מוצל וחיכיתי לרכבת. כשהיא הגיעה דחפתי את עצמי לקרון והתחלתי לחפש מקום פנוי. לא יודע מאיפה זה בא לי, אבל פתאום כל הקרון התחיל להסתובב בסיבובים לא הגיוניים ואני הרגשתי שאני מסתובב יחד איתו. תוך כדי כל הרכבת הרים הזאת, קלטתי מקום פנוי כמה מטרים ממני והתחלתי לנסות להתקדם לעבר המטרה המסומנת.
פתאום אני שומע..."סליחה, אחי, אתה בסדר? צריך עזרה?"
מסתכל מסביב, אני ברכבת, חצי יושב - חצי שוכב במושב נגד כיוון הנסיעה. מולי יושבים בחור ובחורה, בוהים בי. הכל עדיין קצת מטושטש. "מה קרה?"
"נחתת על המושב ומלמלת משהו לא ברור. אתה בסדר?"
"כן, נראה לי"
"רוצה שנתקשר למישהו?"
"כן, אבל היא לא תענה כי היא החליפה מספר..."
"מה עם משפחה? קרובים? חברים?"
"זאת שלא תענה, היא המשפחה, אין משהו אחר, ואין צורך להקפיץ חברים בגלל שטויות...תודה"
בשלב הזה כבר הייתי ערני מספיק. הבחורה הביאה לי את הבקבוק מים שלה אחרי שהתברר שהבקבוק שהיה לי בתיק גב היה ריק. מפה לשם התפתחה בינינו שיחה. מתברר ש"נחתתי" מול זוג ממש נחמד, שניהם טיפה יותר צעירים ממני, שיצאו לטייל ומתברר "לפגוש אנשים מוזרים ברכבת". במקומם הייתי מגדיר את זה כ"יצורים מוזרים", אבל כל אחד וההגדרות שלו. אחרי כמה שאלות שגרתיות, הם התעניינו בעדינות האם אפשר לשאול למה הבן אדם היחיד שרציתי שיתקשרו אליה, לא תענה. סיפרתי להם בקצרה מתומצתת את הסיפור על בת האולפנה שלי ועל האהבה הכואבת. הם נראה לי התלהבו ורצו לשמוע עוד, אבל התחנה שלי כבר הייתה במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה. הם הציעו שאמשיך איתם, "יש בסביבה שלנו שני ברים ממש טובים, ונראה שלא יזיק לך קצת להרגע ולשתות בירה קרה עכשיו". כמה שההצעה הייתה מפתה, לא היה לי כח ללכת לדפוק את הראש עוד יותר ומחר להתקשר לעבודה להודיע שאני לא יכול לבוא בגלל שתיית יתר בליל אמש. בסוף קבענו שמתי שהוא בקרוב, אני בכל זאת אסע לשתות איתם, שלושתנו החלפנו טלפונים ואני ירדתי בתחנה שלי עדיין קצת מסוחרר. בקיצור - סיפור הזוי. יום הזוי. חיים הזויים.
למי שמתעניין - הגעתי הביתה בשלום ובחתיכה אחת ואני מקבל טיפול אישי ומסור מהנרגילה שלי עכשיו...אז הכל בסדר.
אהה...כן...הפסיכולוג שלי בסוף התקשר אליי אחרי שביקשתי שיחזור אליי כשיצאתי מהעבודה, אבל העניין שאליו רצתי לדבר איתו כבר הסתדר, ולא היה לי נעים לעכב אותו עם הסיפור ההזוי הזה...
לילה טוב עולם...
0 תגובות
סמרטוט של אלוהים
05/03/2016 19:18
נצח ימיני
חיים, הצלחות, אכזבות, צבא, חתונה, פרידה
שבת בצהריים ישבתי במרפסת, בשמש, עם כוס וויסקי וחשבתי על איך שהחיים משחקים בנו. בן אדם מטפס לפסגה, ואז נופל לתהום. משחק דיי אכזרי. אבל מי קובע את חוקי המשחק? אני זוכר שכשהייתי ילד ויותר מאוחר נער, הכל היה כל כך פשוט. לא ממש אהבתי להיות בבית של אמא שלי, במיוחד בגלל העובדה שהיא טרחה להזכיר לי על בסיס יומי שאני אפס ושאף פעם לא ייצא ממני כלום. אז במקום להקשיב לזה, העדפתי לגדול ברחובות ולהתנחל בבית של חבר טוב. ככה יצרתי קשרים טובים, ועם הזמן למדתי איך לנצל את הכישורים שלי ולהרוויח מזה. הייתי מארגן משחקי כדורגל וכדורסל והיינו משחקים על כסף. לפעמים הייתי "עוזר" לכמה חבר'ה מהכיתה בשעורי בית ובמבחנים, דבר שהפך לעסק טוב ורווחי עד שאחד מהם נתפס ונאלצתי להוריד פרופיל. כן הייתי גם תלמיד טוב...יותר נכון, היו לי ציונים טובים. וכך גדלתי כשבראשי מהדהדת הסיסמא שאין גורל אלא מה שהאדם יוצר. את ה"בית" עזבתי לפני הגיוס שלי. לא ראיתי שום צורך להישאר שם. כשהתגייסתי, רציתי ללכת על כל הקופה. רציתי להיות מוצב בשורות האויב הכי חמות שיש. אחרי שעשו לי כל מיני מבדקים ומבחנים פסיכולוגיים ועוד כל מיני שטויות, הגיע קצין של משרד הביטחון והסביר לי שיש הרבה יותר עומק לשורות האויב אצלם מאשר בצבא הירוק. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לחתום על מלא וויתורים ולהתחייב שאף אחד לא יחפש אותי אם אני נעלם לכמה שבועות או חודשים. לא הייתה לי בעיה עם שום דבר מזה, וכך התחילה אחת התקופות הכי רומנטיות בחיים שלי. במהלך השירות עברתי הרבה דברים לא קלים, כולל פציעה במבצע שהסתבך, אבל הצוות היה משפחה וראש היחידה היה אלוהים - אז מה עוד אני צריך. כשחזרתי אחרי הפציעה, הייתי בטוח שבמשחק החיים אני הולך לנצח. המעט שידעתי אז. השירות שלי במשרד הבטחון הסתיים בצורה מפתיעה. בשנה הראשונה בקבע, באחת המשימות שביצעתי הרחק מ"חוף מבטחים", הכרתי בת אולפנה והתאהבתי בה. זה היה שונה ממה שהיה לי עם בחורות אחרות שקדמו לה. לפניה, ידעתי שהכל זמני, אבל פה זה היה שונה. בת האולפנה הצליחה לגרום לי לעשות משהו הרבה יותר מטורף מכל מה שעשיתי במהלך השירות - להפסיק לנדוד ממשימה אחת לאחרת, לעזוב את היחידה, להתמסד בתוך חיים "משעממים" ולהתחיל לשלם מס הכנסה. היה ברור שעליי לעשות בחירה - היחידה או בת האולפנה. אם היא הייתה יודעת שאלה הברירות שלי, היא מעולם לא הייתה מסכימה שאקריב משהו כזה בשבילה. ולכן דאגתי שהיא לא תדע. זאת הייתה הפעם הראשונה שאהבתי מישהי באמת. ידעתי שאני עובר על פרוטוקול, אבל הודעתי שהמשימה נכשלה, ושאני צריך זמן כדי לחזור לעצמי וליחידה. כשחזרתי לארץ, הסברתי את נסיבות הכישלון, ראיתי פרצופים מאוכזבים, וביקשתי להשתחרר ללא משפט. אחרי שהוסבר שאם אצא, לעולם לא אוכל לחזור ליחידה או לעבוד באיזשהו שירות בטחון או שירות מדינה, יצאתי עם פרצוף מחויך בדרך לתכנן את החתונה שלי עם בת האולפנה. עם הזמן גילינו שיש יותר מדי גורמים מהצד שלה שמפריע להם שנהיה ביחד, אבל הלכנו נגד כל הסיכויים למרות שניסו להפריד בינינו בכל דרך אפשרית. למרות הכל התחתנו במועד שתכננו, על דרך האבות, באמצע המדבר דרומית מערבית לבאר שבע וחיינו באושר במשך שבע שנים. עד שבסוף הצליחו להפריד בינינו. החלאות ניצחו, בת האולפנה שלי עזבה ואני נשארתי לבד. אז כנראה שאמא שלי צדקה בסופו של דבר - אני באמת אפס שלעולם לא ייצא ממנו שום דבר. למרות שאני הייתי משנה קצת את ההגדרה - סמרטוט של אלוהים. הרבה אנשים אומרים לי שצריך להילחם. ואני שואל - על מה? על בת אולפנה שלא תחזור? לפחות ככה היא אמרה. על אהבה שכמוה לעולם לא הייתה וגם לא תהיה? על משפחה שהתפרקה? על חיים פרועים ומספקים במשרד הביטחון שזרקתי לעזאזל? בסוף נראה שמשחק החיים ניצח אותי בגדול, וכל מה שנשאר זה הרבה זיכרונות טובים, טעם של אכזבה וכישלון, הידיעה שיום אחד אלוהים ישתמש בי שוב כדי לנקות עוד רצפה מלוכלכת, והדהוד של סיסמא לקוחה ממשלי כ"ד שאימצתי לעצמי בשירות...
שבוע טוב.

4 תגובות
הערכת מצב על המרפסת עם חברים, נרגילה וויסקי
04/03/2016 16:53
נצח ימיני
חיים, עתיד, תכנונים, חברים, נרגילה
יום יפה היום. בגלל השיעול לא יצאתי לריצה של שישי בבוקר, אז במקום זה ניצלתי את הבוקר כדי לסדר קצת את הבית, לזרוק כל מיני דברים שמזמן היו צריכים להיזרק. אחר כך קפצו אליי חבר וידידה לארח לי קצת חברה. מעניין...את שניהם הכרתי במקרה ואף אחד לא חשב שתתפתח מזה חברות. אותו אני מכיר כבר הרבה זמן...הוא אחי והיועץ האסטרטגי שלי. אותה פגשתי בתקופת השירות - היא אימנה אותי למשימות מיוחדות, אחר כך הקשר נותק, והתחדש שוב לפני כחודש כשנפגשנו במקרה ברכבת באחד מ"ביקורי מולדת" שלה. ישבנו על המרפסת עם נרגילה, קפה, ויסקי ושש בש. הם נתנו לי תמונת מצב על איך זה חיי הרווקות היום. ת'אמת - לא משהו. אבל נראה לי שזה מה שמצפה לי אם בת האולפנה שלי לא תחזור אליי. היום גם התחלתי את עונת הציד בעקבות מקום מגורים חדש. בינתיים רק שלבי גישוש ואיסוף מודיעין. יש כל כך הרבה התלבטויות. בעניין מקום מגורים, השכל והרגש שלי תמיד במלחמה ובסוף המצב הכלכלי מכריע. זה בדיוק הזמנים שאני מתחיל להתגעגע לימי התהילה במשימות מיוחדות - אקשן, סיפוק, החיים תמיד בתנועה, והכל על חשבון משרד הבטחון. טוב נו...עכשיו זה חיים אחרים...כבר אי אפשר לחזור אחורה. בשבוע הקרוב אני מקווה שאוכל לראות לפחות את התמונה הכלכלית במלואה ולחפש לעצמי מקום בהתאם. את האמת, כל מה שמפריע לי פה זה הגעגועים לבת האולפנה שלי. חוץ מזה אני לא ממש מודאג...אני יודע שאצליח להתברג בכל מקום...אחרי הכל, אומנתי ע"י הטובים ביותר. זהו, נראה לי שעכשיו אפשר להגיד שהיום התחיל באופן רשמי תכנון חיי הרווקות שלי ונפתחה עונת הציד בעקבות מקום מגורים חדש. אם בת האולפנה תחזור, אהיה יותר משמח, אבל אם לא, צריך להמשיך לחיות כל עוד יש גחלים, טבק, קפה וויסקי וחבר'ה טובים לחלוק את כל השלל הזה איתם :)
שבת שלום
0 תגובות
וידוי על מעשה נורא
03/03/2016 23:43
נצח ימיני
וידוי, יומן, אהבה, חרטה
נראה שממש הרבה זמן לא כתבתי פה. ריצות, פגישות, תכנונים, עליות קטנות והתרסקויות לתוך תהום ללא תחתית, השוכנת במרכזו של ג'ונגל רגשי...ג'ונגל שעושה הכל כדי לגרום לי להרגיש כמהגר לא חוקי. אבל גם כשאני מחפש את דרכי החוצה, תמיד חוזר לאותה תהום. וזה מביא אותי להיום. היום יצאתי מוקדם מהמשרד כי לא הרגשתי טוב. ביטלתי את כל הפגישות, חזרתי הביתה, הדלקתי גיחל - לא הדבר הכי חכם כשלא מרגישים טוב, אבל הייתי צריך את החמצן שלי. אחרי שהראש נגמר, לא היה לי כח להכין עוד אחד. הלכתי לנוח קצת, אבל לא הצלחתי להירדם. הקטורת והמנגינה השמימית שבקעה מהרמקולים סחפו אותי אל זיכרונות על העבר. ואז קרה הדבר הנורא שעליו אין מחילה. מצאתי את עצמי קורא את היומן שלה...משהו שהיא כתבה לפני שמונה שנים - בתקופה שהכרנו. זאת מחברת עטופה בכריכה מעור הפוך חלק מהכתב כבר נמחק, והדפים נהיו צהובים במקומות מסויימים, אבל עדיין הצלחתי לקרוא מספיק בשביל לזכות ביושר בתואר חלאת השנה. מה שאני לא מבין, זה מה חשבתי שיקרה אם אקרא את זה. טוב נו, כנראה שחשיבה קוגניטיבית ואני לא הולכים ביחד היום. לא יודע אם תהיה לי האפשרות להגיד לה שאני מצטער על מה שעשיתי. לא בטוח שכדאי שאגיד לה מה עשיתי. מה שבטוח שאנשים עושים דברים מפגרים בגלל אהבה...
זהו, מספיק. המקום הזה באמת דופק אותי. אם היא לא רוצה לחזור לכאן, מחר אתחיל לחפש מאורה חדשה...
לילה טוב
0 תגובות
שוב לבד בשטח עוין
27/02/2016 19:04
נצח ימיני
תכנית, מבצע, מחשבות, תקווה, אופק
היה לי הרבה זמן לחשוב בשבת. לנתח את המצב מעוד זוויות. אני עומד לפני מבצע גדול, אולי אפילו מלחמה. אישית אני מעדיף שלא תהיה מלחמה, ואם תהיה שתסתיים מהר עם כמה שפחות נפגעים. אבל מצד שני אני לא אתן להם לעשות ממני סמרטוט. אחרי הכל, לא אני התחלתי את כל זה, ואני בטח שלא הולך לשלם את מלוא המחיר - כך או אחרת בסוף כולם ישלמו את חלקם. לכל דבר יש השלכות ואני לא אקח אחראיות בלעדית לכל הבלגאן המזויין הזה. בשבועיים הקרובים אני אמור לראות מה הולך לקרות. בניתי לעצמי תכניות אופרטיביות ואפשרויות תגובה לתרחישים שונים. מניסיון, בשטח שום דבר לא קורה לפי מה שתוכנן, אבל לפחות יש לי את התמונה הגדולה, מעבר לזה אעשה את מה שתמיד עשיתי כשמבצע הסתבך - אאלתר. אתחבר למקורות ואפעל לפי פסוק ממשלי כ"ד...והמבין יבין. בסך הכל אני חושב שלאף אחד אין פה אינטרס במלחמה, אבל צריך להיות מוכן גם לאפשרות הזאת. דגל לבן לא בא בחשבון. אם יילחמו בי, אשיב אש. אני יודע שהמבצע הזה יהיה הרבה יותר מורכב ומסובך מכל המבצעים שהשתתפתי בהם או פיקדתי עליהם - פה אני נלחם למען מטרות שלי ויש בצד השני לפחות בן אדם אחד שאני לא רוצה שייפגע. בכל מקרה, אני מקווה, שבשבועיים הקרובים אגלה שהשמיים לא כאלה קודרים, ושיש נצנוץ של קרני שמש באופק.
שבוע טוב :)
3 תגובות
עוד ניסיון לקום
26/02/2016 12:13
נצח ימיני
בוקר, חיים, ניסיון, התלבטות, החלטות
נראה לי שהיום שברתי שיא. קמתי מוקדם בבוקר, אחרי ששתיתי קפה יצאתי לריצה. אמנם תוך כדי הריצה שמעתי באזנית בלוטות' את השירים שהיינו שומעים ביחד עם בת האולפנה שלי כשהיינו נוסעים לטיל או לחפש הרפתקאות, אבל היי...אי אפשר לנתק במכה אחת. כשחזרתי ניקיתי את הבית והבנתי שהוא גדול מדי בשביל זכר בודד, אז נראה שהגיע הזמן לחפש מאורה יותר קטנה. גם פה יש יותר מדי התלבטויות. ההגיון  מושך לכיוון אחד, והרגש מושך לעוד שני כיוונים שונים...כיוון אחד זה להישאר קרוב לבת האולפנה, לפחות מבחינה גאוגרפית, והכיוון השני זה גבעות השומרון - המקום היחיד, שלדעתי, יוכל לספק לי שקט נפשי. כמובן שצריך לקחת כאן עוד הרבה דברים בחשבון, כמו משרד לעסק שאני מתכנן, שכרגע הוא פשוט אחד החדרים בבית, אז בינתיים הנושא הזה פתוח. היום היה הכי הרבה זמן שהצלחתי להעביר בלי לגימה מהוויסקי ובלי שאיפה מהנרגילה...נראה לי שהגיע הזמן להכין ראש...
שבת שלום :)
0 תגובות
הפגישה עם בת האולפנה והנפילה לתהום
24/02/2016 18:50
נצח ימיני
פגישה, חיים, אכזבה, מחשבות, נרגילה
איזה שבוע דפוק. אני כבר לא יודע למה לצפות. נראה שכל תכנית אופרטיבית שאני בונה, מתרסקת עוד לפני שהיא יוצאת לפועל. ביום ראשון סוף סוף פגשתי אותה, את בת האולפנה שלי. היא אמנם הודיעה לי חגיגית שהיא לא חוזרת אליי, אבל ראיתי שהיה לה קשה להגיד את זה. אז עוד לא אבדה תקוותנו. ואולי אני סתם מתעקש לא לראות את המציאות. אני מאוכזב. מאוכזב מאנשים שבגדו בי, מאוכזב מאנשים שהכניסו לי סכין בגב, אבל הכי מאוכזב מעצמי. הייתי צריך לשים לב יותר, לראות לאן הכל הולך. אני מרגיש שנכשלתי במבצע הכי חשוב שפיקדתי עליו עד עכשיו - הוא נקרא חיים. באותו יום ניסיתי לשבת ולנתח את המצב. אחרי שלושה ראשי נרגילה הגעתי למסכה שהמצב מסובך מדי. יותר מדי דברים קורים לאחרונה, יותר מדי "צירופי מקרים", לא יודע כבר על מי אפשר לסמוך. בינתיים אני מצליח לתמרן בתוך משחק המוחות הזה, אבל הבעיה היא שאני לא יודע מי מהנפשות הפועלות חלק מהמשחק הזה ומי לא...ולגבי אלה שכן, אני לא בטוח באיזה צד. ממש כמו בימי השירות הטובים כששלחו אותי ליבשת הקרה, רק שאז נהנתי מכל הדברים האלה. לא יודע לאן כל הקרקס הזה הולך, אבל אני חייב להרגע, כי מחר יש לי פגישה לגבי איזה פרוייקט קטן שהציעו לי, אז אני חייב להיות מרוכז. בקיצור, יוצא לריצה, וכאחזור, אחרי המקלחת תחכה לי נרגילה מוכנה לעישון...ואז אולי אוכל לסדר את המחשבות שייתפסו בין ענני עשן סמיכים...
4 תגובות
לחיות על הקצה
17/02/2016 20:02
נצח ימיני
חיים, קצה, סכנה, החלטה, כושר, התמודדות
היום הבנתי משהו חשוב. הייתי בדרך חזרה מעוד אחד מהביקורים ההזויים שאני עושה מדי יום רביעי לאחרונה. בניגוד לדרכי הטבע, מזג האוויר היה קיצי לגמרי. אני פוסע לי על הרציף, מחכה לרכבת, שקוע במחשבות. בשלב מסוים שמתי לב שאני עומד ממש על קצה הרציף. ואז זה נחת עליי. כנראה שהטבע שלי זה לחיות על הקצה. התחלתי להיזכר איך החיים כל הזמן טרחו להביא אותי למצבים שבהם הגבול בין חיים למוות היה כל כך צר עד שלפעמים לא היה ברור באיזה צד אני נמצא. אף פעם לא התרגשתי מזה. גם כשהייתי ילד או נער. אני חושב שבשלב מסוים בחיים התחלתי אפילו להנות מזה. סוג של התגרות בגורל, או בקיום. תמיד אהבתי את האתגר, הפראות, את ההימור על החיים...זה הרגיש טבעי. השיא כמובן היה במהלך השירות, שהביא אותי למקומות שמעולם לא חלמתי שאבקר בהם בצורה שעשיתי את זה. אפילו הפציעה שלי לא גרמה לי להפסיק להנות מה"סכנה". טוב, מה שלא הורג - מחשל. המחשבה הזאת עוררה עוד רצף של מחשבות חיוביות לשם שינוי. בזמן הנסיעה ברכבת החלטתי להתחיל במספר צעדים קטנים לשיפור המצב. קודם כל החלטתי לנסות להפסיק להתמרמר על המצב. אם אצליח...מצוין, אם לא...לפחות ניסיתי. דבר שני, החלטתי להתחיל שוב להתאמן. עוד היום. אחרי שאני מסיים לכתוב את הפוסט הזה, אני עושה אימון קטן ואז יוצא לריצה. אני אפילו לא מעשן נרגילה כשאני כותב עכשיו. כמובן שאני שומר אותה לאחרי האימון :) . אתחיל את האימונים בקטנה, ולאט-לאט אגביר את הקצב. אחרי שנים-שלושה אימונים, כשאבין איפה אני עומד, אבנה לעצמי לו"ז שבועי ואתחיל להכנס לכושר. כמו שעשיתי אחרי הפציעה. הדבר השלישי שהחלטתי, וזה לטווח הארוך יותר, זה להתחיל לנצל את הידע שלי ואת הכישרונות שלי לטובתי. פה אני עוד צריך לעשות לעצמי בוררות ולהבין לאיזה כיוון אני באמת רוצה ללכת. כרגע יש שלושה כיוונים שונים. אבל על זה עוד מוקדם לדבר. בינתיים מחכה ליום ראשון בתקווה שהערפל בחיים שלי קצת יתפוגג ובעוד יותר תקווה שמאחורי הערפל הזה מסתתרות קרני שמש ולא תהום חשוכה. אבל עד יום ראשון יש עוד זמן ובינתיים הגיע הזמן לצאת לריצה ולהתחיל לחזור לכושר מבצעי... :)
0 תגובות
סעודת שחיתות בעבודה וקריאה לעזרה
14/02/2016 20:04
נצח ימיני
חיים, שיחה, סעודת שחיתות, קריאה לעזרה
עוד שבוע התחיל. היום הייתה לנו סעודת שחיתות בעבודה. כנראה שזה לכבוד הקיץ שקפץ לבקר, או כדי לפצות על בונוס שלא יהיה. את האמת הייתה אחלה ארוחה. אנשים כמובן התלוננו שאין בונוס, אבל מי צריך בונוס כשנותנים לך סטייקים ובירה מהחבית על חשבון החברה? אחרי הארוחה המנהלת קראה לי למשרד לשיחה - פעם השיחות האלה היו לגבי ההתקדמות בתחום שאני אחראי עליו בצוות, אבל בחודשיים האחרונים זה הפך יותר לעדכון שבועי של כמה עמוק הידרדרתי לתהום. כמו פסיכולוג כזה, רק בחינם. היום דיברנו על המסע הרוחני שלי מיום שישי ועל זה שאני לא בטוח אם זה עזר לי או דחף אותי עוד יותר למטה. לאף אחד מאיתנו לא הייתה תשובה לזה. כנראה שאני כל כך מקולקל שאי אפשר כבר להבין אם אני בעליה או בירידה. או שאולי תהום ללא תחתית זה הבית החדש שלי ואין לי מה להלחם בזה. היום שני אנשים אמרו לי שאני צריך ללמוד איך לבקש עזרה. מה שהם לא אמרו לי זה איך וממי לבקש את העזרה הזאת. ואולי כתיבת הפוסט הזה זה סוג של קריאה לעזרה. בקיצור ה"טיפול" השבועי הסתיים בזה שגברת מנהלת אמרה לי שאני הרבה יותר שרוט מהרושם שהיא קיבלה בראיון עבודה, ושזה טוב כי ככה לא משעמם. מה עונים לדבר כזה? אמרתי שאני שמח שבסופו של דבר כל צדדים מרוצים. כשחזרתי למשרד שלי, הבנתי שיש לי יותר מדי דברים לעכל אחרי השיחה הזאת. אז חילקתי משימות למי שצריך, עברתי על הלו"ז למחר, והלכתי. כשהגעתי הביתה, היא חיכתה לי שם...הנרגילה שלי. הכנתי מהר ראש, הדלקתי גיחל, והתחלתי לכתוב את הפוסט הזה בתקווה להבין לאן החיים מכוונים אותי...

0 תגובות
שיחה עם היקום ונרגילה בוואדי בשומרון
13/02/2016 18:33
נצח ימיני
מסע, זכרונות, שיחה, יקום, נרגילה, חיים
אתמול, כמו שתכננתי, נסעתי לגבעות של השומרון. לקחתי איתי ציוד מינימלי, מים, נרגילה קטנה ומשהו לנשנש, ויצאתי להתחבר לטבע ולחפש את עצמי. בדרך לשם התלבטתי האם לבחור במסלול מסומן או לצאת להרפתקה בעקבות מקומות חדשים. כשהגעתי למקום, היה לי כבר ברור שלא באתי לשם לטייל בשבילים מסומנים. יש לי הרבה שאלות ליקום ויש יותר סבירות לקבל תשובות באזורים יותר פראיים. באחת הוואדיות ראיתי נחל נחמד, והתחלתי לרדת לכיוון. בדרך סימנתי לעצמי כל מיני נקודות ציון כדי שאדע איך לחזור. אחרי כשעה של הליכה בוואדי הגעתי למעיין שלא היה לי מושג שהיה קיים באזור. טוב, זה דיי מחמאה לקרוא לזה מעיין, יותר כמו שלולית מוקפת באבן ירושלמית. המקום היה ריק ושקט. לא הרחק מהמעיין/שלולית מצאתי סלע שנוח להשען עליו, הוצאתי את הנרגילה והתחלתי בטקס הכנת ראש. וכך ישבנו שם ארבעתנו - הטבע, אני, המצפון שלי ואלהים, עישנו נרגילה ודיברנו על דברים שברומו של עולם. הוצאתי את הפנקס שלי והתחלתי לרשום. היה יום ממש נחמד, הנוף היה מרהיב, אבל למרות הכל, המועקה התחילה להשתלט עלי. יצאתי למסע הזה לחפש תשובות, אבל גם הרוח בוואדי לא יכלה לענות לי על דברים ששאלתי. התחלתי להיזכר בימים היפים עם בת האולפנה שחייתי איתה בשבע השנים האחרונות...בכל ההרפתקאות שלנו וכל מה שעברנו ביחד. כל השמחה והכאב שחווינו עברו לנגד עייני. בזמן שהחלפתי גיחל, ביקשתי מאלהים שיעשה שהיא תחזור אליי, אמרתי לו שאני יודע שאני לא מלאך, ושעשיתי דברים שמגיע לי להענש עליהם, אבל העונש הזה, הפירוק הזה לא מגיע לי...וגם לה. שאלתי אותו למה הוא הפגיש בינינו בכלל והאם ידע מראש שככה זה יסתיים, אך כל מה שקיבלתי בתשובה הוא משב רוח קל...ספק מנחם, ספק כועס. אחר כך המחשבות עברו לתקופה של השירות. חודשיים אחרי הפציעה נכנסתי לקבע, אהבתי את מה שעשיתי ורציתי לפתח שם את העתיד שלי. שנה לפני כן עברתי הכשרה למשימות מיוחדות ומדי פעם הייתי עושה גיחות קצרות לכל מיני מקומות שמעולם לא חשבתי שאבקר בהם. באחת הגיחות האלה נפצעתי. אני זוכר שחוץ מהמפקד שלי ומהצוות הקטן שעליו פיקדתי באותה משימה, אף אחד לא בא לבקר אותי בבית חולים. אף אחד לא ידע שנפצעתי בדיוק כמו שאף אחד לא ידע מה עשיתי בשירות. רק אז הבנתי איך הגעתי לאן שהגעתי - למערכת הביטחון היה נח שיש אנשים שמוכנים לחתום על הרבה וויתורים בשביל אקשן ולא צריך לתת דין וחשבון עליהם אם קורה להם משהו...כי אין למי. אחרי שהתאוששתי מהפציעה, התעקשתי להמשיך במשימות מיוחדות, ובאחת המשימות האלה, חצי שנה אחרי שנכנסתי לקבע, הכרתי את בת האולפנה שלי....הרחק הרחק מהבית. כתוצאה מההכרות הזאת, הפרתי כמה פרוטוקולים, הפסקתי את המשימה טרם סיומה, והחלטתי שאני רוצה לשנות את החיים שלי ולהפוך לבן אדם טוב יותר. אם רק הייתי שומע את צחוק הגורל אז מרחף לו מעל היבשת הרחוקה והקרה...
התעוררתי מהמחשבות ונחתתי חזרה לוואדי כששמעתי קול צעדים מתקרב. שני ערבים עם חמור עברו ליד המעיין. נזכרתי שאני לא חמוש. אחד מהם שאל אם יש לי אש ואמר עוד משהו שלא ממש הבנתי בערבית...משהו לגבי המצת שלו שנשברה. נתתי להם להדליק סיגריות מהגיחל הדועך והם הלכו לדרכם. כשראיתי מה השעה, הבנתי שהגיע הזמן שגם אני אתחיל לחזור הביתה. קיפלתי את הכל והתחלתי לפסוע חזרה לאורך הוואדי בתקווה שהמסע שלי לא היה לשווא ושדברים יסתדרו...

2 תגובות
מה מכוון את החיים? זכרונות על הפציעה
11/02/2016 21:19
נצח ימיני
חיים, זכרונות, שקיעה, ים, הרפתקה, פציעה
הנה עוד שבוע נגמר. עוד שבוע של תנועה ללא מטרה. הרבה דברים קרו השבוע. דברים שאני עדיין לא יודע איך להתמודד איתם. ראיתי שקיעה ממש יפה מעל הים היום. ניסיתי להנות מהנוף, לנקות את הראש, ולא לחשוב על שום דבר. ניסיתי להתרכז ברעש של הגלים ובריח של הים, אבל הזיכרונות והגעגועים שוב הציפו אותי. וכך ישבתי לי שם, מול המים, בוהה באינסוף של הים וחושב על משמעות החיים. היום נזכרתי בפציעה שלי. למרות שעברו יותר משמונה שנים מאז, אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. את האמת אין מה לזכור יותר מדי...אני זוכר שפעלנו בצוות קטן, אני זוכר שבכוחות האחרונים שהיו לי התנגדתי להפסיק את המשימה, אבל במצב המאוזן שהייתי בו כבר לו הייתה לי סמכות לחלק פקודות...חלק מהפרוטוקול, אני זוכר רכב מילוט. על הפינוי במסוק סיפרו לי אחרי שהתעוררתי בבית חולים. כששאלתי את הרופא מה קרה ואיך לעזאזל הגעתי לשם, הוא ענה לי, ספק בציניות ספק ברצינות, "אל תדאג, יש חשש כבד שתחיה". אז באמת רציתי לחיות. אבל יותר מזה, רציתי לחזור לפעילות. הבנתי שהמשימה נפלה, אבל ככה זה במקצוע הזה...יום אחד אתה מתרוצץ ברחבי העולם וחושב שהכל בשליטה, יום אחר אתה מפונה במסוק עם פציעת ירי...רומנטיקה. ואחרי כל זה אני חושב לעצמי...האם יש משמעות לחיים? האם יש מטרה מסוימת? האם יש סיבה שנשארתי בחיים אחרי אותה פציעה? ולמה כל שאר הדברים קרו כמו שהם קרו? פעם הכל היה כל כך פשוט, אבל נראה שהזמנים האלה נגמרו...חלקית באשמתי. מאחר והים לא סיפק לי תשובות היום, מחר אעלה לגבעות של השומרון...אולי הרוח שתנשב באחת הוואדיות תלחש לי האם איי פעם אוכל להחזיר את מה שאיבדתי...

0 תגובות
כל האפשרויות פתוחות
10/02/2016 19:22
נצח ימיני
חיים, צדק, אכזבה, נרגילה, הישרדות, עתיד
אז אתמול היה הרבה יותר הזוי ממה שציפיתי. זה היה יום שהתחיל בהתרגשות גדולה שהתנפצה לרסיסים כמו גלים על המזח בזמן סערה. האמת שלא היה לי אכפת מכל ההצגה הזאת שבשבילה זומנתי לפגישה. בכל מקרה אין לי שליטה על מה שיהיה, לא משנה מה אגיד. בעולם בלי צדק חשוב למצוא שעיר לעזאזל, ולא את האשמים באמת. וזה מה שעשו. לבריאות. אז אני אופיע איפה שצריך ובזמנים שצריך כדי שההצגה שלהם תמשיך להתגלגל. בכל מקרה, חזרתי הביתה, עייף נפשית מכל החרא שקורה. אחרי שיחה חשובה שהייתה לי, סגרתי את הטלפון, הכנתי ראש לנרגילה, מזגתי לעצמי וויסקי, הדלקתי גיחל, ובתוך העשן התחילו לרוץ זיכרונות. לא רציתי לחשוב על העתיד. לא הייתי זמין לזה רגשית אתמול. בזמן שעישנתי, הצלחתי לכתוב עוד כמה שורות להמשך הסיפור שהתחלתי כאן...הייתי אומר שזה היה השיא של היום שלי, אבל השיא של היום שלי קרה כמה שעות לפני כן, ולווה, בניגוד למה שקיוויתי, בהרבה מרירות, עצב, ואכזבה. היום ברכבת ניסיתי לחבר את כל פיסות המידע שיש לי כדי לראות את התמונה, וכשהפזל התפרק בפעם המי יודע כמה, אמרתי פשוט...כוסומו! החיים גם ככה זורמים לכיוון מסוים...אז מה זה משנה אם אני רואה מה נמצא מעבר לאופק או לא? מה כבר הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הרי גם אם ינסו להרוג אותי...אז כבר ניסו...בשלוש יבשות שונות, ואני עדיין כותב כאן. חושי ההישרדות שלי עדיין פועלים כמו מכונה. ואם בכל זאת מישהו ינסה ויצליח, תבוא עליו הברכה. כרגע הנושא הזה בכלל לא עומד על הפרק. וחוץ מזה כל האפשרויות פתוחות. כמה אירוני...אני תמיד אומר שצריך לנסות הכל בחיים - לו רק הייתי יודע למה אני נכנס באמירה הזאת...
0 תגובות
חומוס ובירה לפני יום הזוי וגורלי
08/02/2016 22:31
נצח ימיני
חומוס, בירה, חוויות, עתיד, בנות אולפה
היום, מאחר ולא היה בירה בעבודה, יצא לי לחשוב הרבה על החיים. חשבתי בעיקר על העתיד ומה מחכה לי שם. החיים כבר לימדו אותי שלתכנן משהו שלא תלוי רק בי זה טיפשי, אבל אפשר לבנות תכניות אופרטיביות, סוג של אפשרויות תגובה למצבים מסוימים, ואז לפעול לפי הצורך. אתם בטח חושבים שזה מה שעשיתי היום לקראת הפגישה שלי מחר. אז לא. המצב כל כך הזוי, ומיקום הפגישה עוד יותר הזוי...עד כדי כך שאין סיכוי בעולם שחשיבה רציונלית יכולה לעזור כאן. אז החלטתי להתמקד בדברים הטובים שיכולים לצאת מהפגישה הזאת, למרות שכולם אמרו לי שהסיכוי לדברים כאלה הוא אפסי עד לא קיים. כל המחשבות האלה על החיים ועל מה שיקרה מחר גרמו לי להיות על קוצים כל היום ורק כשיצאתי מהמשרד הבנתי שלא אכלתי כלום כל היום ואני בעצם מתנהל על 4 כוסות קפה ותקוות לעתיד טוב יותר - לא הכי משכנע את הקיבה. בסוף היקום החליט להטיב איתי ותיקן את עניין האוכל - הלכתי לאכול חומוס עם חבר טוב. הוא נזכר שעשיתי לו בוררות באיזה נושא לא מזמן, וכמחווה הזמין אותי לחומוס. תכלס, זה בדיוק מה שהייתי צריך לפני יום לא קל בלשון המעטה - חומוס, בירה, החלפת חוויות מהעבר שמסתכמות בשני נושאים - בטחון לאומי ובנות אולפנה. לא שאני יותר מוכן נפשית למחר עכשיו, אבל לפחות לא השתגעתי תוך כדי טיפוס על קירות בבית בניסיונות שווא למדיין מה יקרה מחר. לא יודע איך אשרוד עד הפגישה. אמנם ביטלתי את הישיבה שתוכננה למחר בבוקר בעבודה, אבל אני לא בטוח שאצליח לעשות משהו שאיך שהוא קשור לעבודה שלי. טוב לפחות ארגנתי לעצמי יום קצר. ואם אצליח לחבר לעצמי אינפוזיה של בירה, אולי אפילו אהיה מסוגל להתרכז. בקיצור, אני לא יודע למה, אבל היה לי מצב רוח טוב היום. אני מקווה שאוכל להגיד את זה גם אחרי מחר...
0 תגובות
הסערה שבחוץ והסופה שבפנים
06/02/2016 19:10
נצח ימיני
חיים, כאב, מלחמה, וויסקי, תפילה, סערה
התעוררתי בשבת בבוקר. בחוץ נשבו רוחות חזקות. היה אמור להיות חמים מתחת לשמיכה, אבל הרגשתי קור. קור שבה מתוכי, שממלא את הריקנות בפנים ושגורם לנפש לכאוב. חשבתי שאולי תפילה תעביר את הכאב. לא התפללתי כבר הרבה זמן, אז חשבתי שאולי הגיע הזמן, אולי הוא ישמע. הנחתי את הסידור על הבר בין המטבח לפינת אוכל והלכתי להוציא את הטלית מהמגירה. אותה טלית שליוותה אותי במשך שבע השנים האחרונות, אותה טלית שגרמה לי להרגיש טוב כשהיה לי רע או עצוב, אותה טלית שבת האולפנה שלי נתנה לי כשעמדנו מתחת לחופה לפני קצת יותר משבע שנים. התעטפתי בטלית, אך במקום תפילה, כל מה שיצא ממני זה דמעות. לא, לא יכלתי לדבר איתו. במשך שנים ביקשתי ממנו כמה פעמים ביום שיראה לי את הדרך הנכונה, ושהכל יסתדר, שהכל יהיה בסדר ושכולנו נהיה שמחים, והוא הביא אותי לכאן. בשביל מה? מזגתי לעצמי כוסית וויסקי, אבל גם בתחתית הכוס הריקה לא מצאתי תשובות. אני יודע שלכל אדם בעולם יש מטרה. והיו תקופות בחיים שלי הייתי בטוח שאני יודע מה המטרה שלי. נראה שטעיתי. עכשיו אני כבר לא יודע כלום. כבר לא איכפת לי. אומרים לי תלחם, אבל מלחמה מביאה לעוד ועוד קרבנות, ולי נמאס להריח דם. וגם אם אצא למלחמה הזאת, איך אדע מי בצד שלי ומי האויב? הצבא שלי התפרק. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאין לי תכנית אופרטיבית. זה לא שדה קרב שאני רגיל אליו. השבוע הזה הולך להיות קשה. אם לא יעיפו אותי מהעבודה על שקיבלתי החלטות לגבי מחר מבלי להתייעץ עם אף אחד, אז כנראה שבאמת אין להם אף אחד שימלא את התפקיד שלי כמו שצריך. אבל הקרב האמתי הולך להיות ביום שלישי. ולא, זה כבר לא קשור לעבודה. זה משהו הרבה יותר רציני. אבל אינני מתכוון להלחם. אבוא לאן שצריך לבוא, אגיד את האמת ושיעשו מה שהם רוצים. אינני משיב אש יותר. מקבל עוד מכה ועוד מכה. ללא התנגדות. בסופו ל דבר, אני יודע, שתבוא המכה שתהרוג אותי - ואולי טוב שכך. אולי זה התפקיד שלי בעולם. אם אחרי כל הקרבות שניהלתי וניצחתי בהם, הגעתי לכאן, אז אני באמת לא רואה שום סיבה שתדרבן אותי להלחם. בכל מקרה...נראה שסערה מתקרבת...אולי כדאי להתרווח בכורסת הנרגילה שלי, למזוג עוד כוס וויסקי, להדליק גיחל ולצפות איך הכל מתמוטט...
שבוע טוב
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
לתגובות ויצירת קשר:
דוא"ל:
netzah.yemini@gmail.com